חלמתי על אנשים מדברים. הם ישבו במעגל קטן של כיסאות ודיברו כל
מיני פרטים על מצב המשק והכלכלה. אני הסתובבתי לידם והראש שלי
דפק, שישתקו כבר, חשבתי, אבל הם המשיכו לדבר, כזה בקול ענייני,
ולעיתים היו מתלהמים, ופתאום מישהו צרח שאני חייב פשוט חייב
לקנות איזה רסק עגבניות, ותפס לי בראש וצרח, ושנייה אחרי זה
מצאתי את עצמי על הרצפה, מתעורר מהחלום הזה. לא הבנתי מה קרה,
לעזאזל, הראש כאב, העין כאבה, ואני תופס את הפנים והאנשים עוד
צועקים לי בראש, אבל התעוררתי, אני חושב, איך זה יכול להיות.
וקלטתי שהאנשים המדברים זה מהרדיו, הם עדיין חוררו לי את הראש,
ולא היה לי כוח לכבות את הרדיו כי קיבלתי מכה בראש, והייתי
מטושטש, וירד לי דם. רצתי לאסלה של השירותים והקאתי, והדם
מטפטף לי מהפצע, ומהקיא הרגשתי שאני נחנק אבל עוד הקאתי, עד
שהרגשתי כאילו הוצאתי מלא זבל מתוכי, אבל היה לי חמוץ בפה וקשה
לנשום. שטפתי את הפה בכיור, שטפתי את הפצע עם מים. הוא התחיל
להקריש. ואז עוד שמתי לב לרדיו, הוא דפק לי בראש כמו סימפוניה
של מוזיקה גרועה ופרסומות. הלכתי כאילו אני הולך לרצוח מישהו
בלית ברירה, מישהו שדופק לי בשכל, וכיביתי את הרדיו בלחיצה
חזקה על הכפתור. השקט הימם אותי, לא ציפיתי, המוח עוד התעקש
למשוך את הצלילים, אבל היה שקט, ושמעתי הד כזה בתוך הראש שלי,
כמו אחרי הרבה זמן רעש. אבל זה היה הד פנימי, של המוח, ולא של
האוזן. עוד פעם רצתי לאסלה, אבל רק חרחרתי ופלטתי קצת קצף
ומיצי קיבה. החלטתי שאני צריך להירגע. שטפתי שוב את הפה, וגם
את הפנים, התפשטתי במקום ונכנסתי למקלחת. שפכתי על עצמי מלא
מים קרים, הכי קרים, ועמדתי תחתיהם אולי חמש דקות כשהריאות שלי
משתנקות אבל הפנימיות מתנקה. סגרתי את המים ולא היה לי מגבת.
השתמשתי במגבת לידיים, מטלית ידיים קטנה. יצאתי והתחשק לי קפה
משהו בן-זונה. אני חושב שהכנתי את הקפה הכי מתוק והכי חזק
שהכנתי בחיים שלי, בכוס גדולה, בלי חלב. נשמתי ונשמתי להירגע
ושתיתי מהקפה. איכשהו הצלחתי לעשן סיגריה, ואחריה עוד אחת. לא
הצלחתי לגמור את הקפה. הוא היה טוב, אבל יותר מדי - כוס גדולה
מלאה. שפכתי חצי כוס לכיור וזרקתי את הכוס לפח, זו הייתה כוס
חד-פעמית. הסתכלתי על עצמי במראה, הפצע נקרש, לא חתך עמוק,
וכבר כמעט לא כאב לי. התקשרתי לאחותי לשמוע את הקול הרגוע שלה,
אבל לא סיפרתי לה כלום מה שקרה לי, רציתי להירגע. הקול שלה
באמת הרגיע.
חרישי-חרישי, לא נשמע כמעט. כל מיני קולות של חרקי הבמה.
מגושם-מגושם, לא חינני בכלל. כמו פיל בחנות חרסינה. מטפל היטב
ברובה. קוראים לו ויק. הוא זכר, כי רק זכרים הורגים. מטפל היטב
ברובה, משמן, מחליק בוכנות, יורה צרור איטי לעבר הערפל המתגבר.
לפעמים היא יפה מאוד וחיננית, ולעיתים - מי זאת? שוכבים צד לצד
במיטה. לפעמים הסקס הוא בנאלי. הוא אומר לה שפעם היה כריש,
והוא היה אוכל פרות חיות שנזרקו למים. מי זרק? בני-אדם. כבוד
לכרישים, כבוד לעוצמה. פעם בשקט-בשקט הוא אמר לה שזרקו בן-אדם.
בחור צעיר, בערך בן 20. הוא ערף את ראשו בנשיכה, וזלל. אני
עשיתי את זה, היה אומר. והיא הייתה אומרת זה בסדר, אתה כבר לא
כזה, אתה בן-אדם עכשיו. אבל בתוכו משהו עוד היה משתולל. לא רק
כריש, כל בעלי-החיים שהוא היה אי-פעם. הוא היה לטאה, עם לשון
ארוכה, והיה שם עין על חרקית קטנה חטובה, ובלופ, שולח לשון
ובולע אותה. לועס את הבשר הנשי.
דק-דק, כמו לימון פרוס. חמוץ-חמוץ, כמו מלח לימון על הלשון.
להסתובב בעיר אויבת זה כמו להיות חתיכת חרא באמצע שדה שושנים.
שמיים פתוחים, רגליים הולכות - כמה יפה פה... תיזהר, חתיכת
חרא! אל תדרוך... ושושנים יפות, חטובות, מפתות. מעלות ניחוחות
של תשוקה, סולדות ממנו, מגלגלות עיניים, פולחות לשון. מה הביא
אותך לפה.
.
אבל אתה כבר לא חתיכת חרא, היא הייתה אומרת ומחבקת אותו. אתה
אדם. בן-אדם. אתה בן אנוש. אני כולם, הוא רצה להגיד. אני
אותיות, ואני כולם.
היו לו עיניים שראו ירח. הן ראו את הירח כאילו תחת רגליו. היו
לו אוזניים ששמעו מלמולים מכשפיים, דברי תלונה, מירמור וקללה.
היה לו רגש לתחושה של רקיעת צעדים על השמיים. הם כל הזמן רצים,
מתרוצצים, ממהרים. מי? מלאכי מרום. מה לו ולהם? מסדרים מחוגות
חורקות של מזלות, מגלגלים מרבדי גורלות. חסרי מנוח, כל הזמן.
אל תקשיב, הייתה אומרת, לא לך זה מיועד. וכמובן שהיא הייתה
צודקת, כי הרי ליחידי סגולה גדולים ברוחניות ומוקצים ומתבודדים
זה מיועד, אבל מה הם כבר יכולים לעשות? בטח הם שותים ועושים
סמים, היא אמרה. בטח כולם אומרים להם שהם משוגעים, ואולי הם
באמת, תלוי מה ההגדרה. הגדרה של שור, או זה פר, משתולל בזירה
מול אריג אדום המונף בחוצפה, ואנשים לעוסי פנים מגחכים וצוחקים
ומוחאים כפיים. הוא ישב בשורה הרביעית, והרגיש מה השור מרגיש.
מלכודת דבש של קרקס מחליא. אבל אתה לא שור, הייתה אומרת ומלטפת
את חזהו. אתה בן-אדם. כמה תמורה יכולה לקבל יד מזיעה, יד
קבצנית זקנה מזיעה, שתקנה בזה לחמנייה. כמה תמורה. אולי מעט
נחמה, הייתה אומרת. אולי דמעות תודה, או אומללות. אומללות
תודתית. תודה אומללית. נשיקה על המצח, אתה לא צריך כלום, רק את
אהבתך לי ואהבתי לך. והוא היה מרגיש את הראש שלו כמו פרה
משוגעת נחלבת. מתרסק מתחת ליקום הקר והלא-מובן. לילה טוב...
הייתה לוחשת. אהוב שלי. אהובי.