הוא דפק בדלת ברעש כה נוראי, כאילו רצה לשבור אותה. אני ידעתי
שהשכנים התעוררו, גם אני נבהלתי. הייתי באזור חופשי משלי, עם
מוזיקה וסיגריות, ממורמרת ומבולבלת ומעט מפוחדת, והוא ממש
הקפיץ לי את הלב. לרגע פחדתי לפתוח, אפילו לראות מי זה,
אינסטינקט בסיסי, ואז רצתי אל הדלת והצצתי בעינית. הוא היה
מפוחד כולו, בסערת רגשות. פתחתי מיד והוא התפרץ לבית ונע מצד
לצד כמו לבדוק שהבית, הדירה, נראית כמו שהיא נראית. ואז הוא
הביט עליי, והרגשתי צמרמורת קשה, כאילו אני רוח-רפאים. הוא פתח
את המקרר ושתה בירה שחורה בלי כוס. נתתי לו כדור הרגעה, והוא
בלע אותו במהירות בלי לחשוב. ואז ישב על הספה, אחז ברגליו,
והתנשף, והתנשף.

את מבינה? פתאום כל העיר התחלפה. אני הולך ברחוב יפו, פה
בירושלים, ופתאום כל העיר התחלפה. פתאום לא היה לילה, אלא
אחה"צ, וכל המכוניות נעלמו, והרחובות הפכו צרים יותר, ומלא
רוכלים ואנשים עם כובעים מוזרים וזקנים ובגדי-עבודה, סוסים
וחמורים, עגלות משא, טורקים עם מדים ושפמים והכובעים האלה, איך
קוראים להם? ובכיכר ציון לא היה בנק הפועלים ואפילו עדיין לא
בנו את הקולנוע. היה שם לוח מודעות מאבן וקלטתי שאני ב-1914.
הרגשתי כמו לכוד בחלום רע. רצתי, לא ידעתי לאן ומאיפה. קשישים
מזוקנים קיללו אותי, וטורקים התחילו לרדוף אחריי. ואני רץ,
טועה בין סמטאות צרות, נתקל בדליי מים עשויים פח, מסתבך עם
בגדים על חבלים, יוצא לרחוב הראשי, וסוס צוהל כמעט דרס אותי.
ואני צועק, ואנשים מביטים בי מוזר מ-כל הכיוונים, ואז אני
מרגיש מכה בראש ומתעורר שוב כאן, בכיכר ציון. אבל עכשיו, בזמן
הזה.

"תרבוש." אמרתי.
הוא צרח.