תן לזמן לטפטף מבין אצבעותיך,
המפנות יד מאשימה כלפי החידלון.
קילוחים, קילוחים, הזמן שוטף אותך,
מקמט את עורך, מסמם אותך,
השניות עוברות, גם השנים.

לכל אחד זמן משלו, שרק הוא יודע איך לתאר,
כי סך הכל זמן זה דבר די אישי,
אפשר לבזבז אותו למשעי ואפשר לנצור אותו,
כרגעים שקופים בתיבת תהודה,
עת היא נפתחת, ואתה מחייך.

לכל זמן הערך שלו.
יש זמן של מנקה רחובות,
ויש זמן של זונות,
יש זמן של בטלה,
ויש זמן של נמלה.
יש זמן של ראש ממשלה,
ויש זמן מחלה.
יש גם זמן אליו נכסף,
זמן עם ערך מוסף,
זמן איכות משותף.

הזמן הוא כמו פירט שתום עין
על ספינת רפאים חולפת.
וכשלא נשאר כבר מה לבזוז,
לפתע אתה נושא על גבך,
משקל כבד, כמשקל גופך.
או גרוע מכך תושלך אל הים,
תשתנק ותטבע,
תועלת מה בך, מלח יאכל בשרך,
דגים מכרסמים את עורך,
וכל הדרכים כשרות לברוח,
אך את כל הדלתות אין לפתוח.
השערים מסוגרים,  ואין דו שיח,
כארוחה בקיבתו של נחש בריח.
ואין ברירה אחרת,
כשהזמן נגמר, אתה מת.
ואם תשוט סירתך הדולפת,
אל מים לבנים אשר הזמן עומד בהם מלכת,
תדע, שם מקום תזהר גחלת.
שן במקום קטיעת השלשלת, ובעיניך שקט ואמת.
ובמקטע קטנטן על ציר הזמן ,חשוף לכל תמורה ורטט,
כפרח הדר יחידי בשדה, ימצא לו מקום נחלתו לרשת.

בעולם של תענוגות אינסטנט וצריכה אובססיבית,
כבר לא מסוגל לדחות סיפוקים מיידיים.
טבלת יאוש, כמו קשקוש אחד גדול,
חופפת את רגעי האושר כנגד קשקשי הזמן.
הזמן מועט, הסוף קרב,
ולכן, ממה  שממנו נשאר לי, אפזר אצלכם  בבמה,
באופן שהוא לחלוטין לא פרונטלי.