אני מסתבך כאן עם כוחות שאיני יודע מי הם.
טיפוסים שנדמה שיש רק בסרטים.
אני גובר על הפחד, אני מסנן את המילים.
יש לי קדחת, ואמצעים לא זהירים.
נדמה שלקחתי אחורה, אבל אנחנו רק מתקדמים.
בלי צורך לפוצץ איזו קתדרלה, בלי יותר מדי תכנונים מוקדמים.

זה גובר על כוחות הטבע. זה משאיר בי סימנים.
אני תלוי על חבל באיזו עיירה בפולין.
יש לי חשמלית מחשמלת על הסכין.
היא מתנדנדת כל הזמן בין פירוק ערני לפירוק מתכתי.
זה לא חרוז. זה תפוז.
הם יצאו כל בוקר לחולל עד שיצאה מהם המחלה,
שחיללה להם את הנשמה,
כמו הייתה חלילה דחלילה.
אבל אני לא אכנס לדברים מסוג זה, אין לי זמן.
הם בעקבותיי, והם לא יהססו להשתמש באמצעים קיצוניים.
יש להם חסינות דיפלומטית. יש להם רישיון להרוג.
הם דאבל הו ס'בן. הם גורמים לי להרגיש ירוק.

נדמה שהפחד גובר, והנה הוא נחלש.
נדמה שאני משתחרר, והנה אני נכבל.
לא טוב לי. לא ירוק לי. אני בז לי.
אני בז למשחק, ובז למערכת,
ובז לשיגיונות פתלתלות אנטי ופרו ממסדיות.
אין לי קצה של זרת לשים עליו את הכוונת.
היא נתלתה בי כעורב בשדה קוצים.
אני נאבקתי, אוי, כמה שנאבקתי, אך המלחמה הייתה אבודה.
נכנענו מ-חוסר ברירה.
נתלינו באילנות גבוהים מדי, זו הייתה אשמתנו.
הובלנו אל הצלב. נצלבנו. חוררנו.

כשהשמש זרחה גבוה כבר לא הייתה סיבה למסיבה.
משהו לא היה כת'מול שלשום.
ירדנו יחפים ומובסים מהצלב,
וכך, באיטיות, הלכנו לחפש לנו חיים.