לכל אדם שלושה חדרים, כל חדר נעול במנעול.
אומרים שרק התערבות אלוהית יכולה לגרום להפגשותם של שני אנשים
שיכולים לפתוח האחד לשני את שלושת המנעולים - קוראים לזה
קארמה.
ואני הצלחתי לפתוח אצלו שניים - האמת שהמטרה הייתה רק אחד...
השני נפתח על הדרך ואילו השלישי התגלה לעיניי רק מאוחר יותר
למרות שידעתי על קיומו מאז ומעולם.

בשבריר שניה, כאשר פתח את דלתות החדר, אלוהים יודע למה, הצלחתי
להגניב מבט קצר. הוא הסתכל עליי בחיוך ממזרי כאילו שאל: "רוצה
להיכנס...?"
הסטתי את המבט, לא הייתה לי כוונה להיכנס לחדר הזה, אך אין ספק
שעכשיו הסקרנות גדלה. והנה הוא שוב פותח את המנעול ואת הדלת
ומניח לי להציץ פנימה. בפעם הזו כבר הייתי בטוחה שהוא מעוניין
לפתות אותי להיכנס גם לשם.
"בטוח?" שאלתי בהיסוס. הרי מהתחלה לא רציתי -אבל עכשיו...
כשהוא מושיט לפניי את המנעול- אולי בכל זאת?
הוא ענה "לא" בוטה.

המשכתי לשחק בחדרים הקודמים שכבר פתחתי - מתענגת על כל רגע -
אבל לא כמו בהתחלה. ידעתי שיש עוד חדר. כזה שאני אוכל לפתוח אם
רק ארצה. ובעודי משחקת בחדרים חשבתי על אותו מנעול מוזהב המונח
על חזו. נועל חדר נסתר שרק בנות ספורות זכו להיכנס אליו.
והנה הוא מתגרה בי כשהוא משחק עם מנעול החדר השלישי. ואני כבר
נהיית פחות מרוכזת - חושבת רק על המנעול ושואלת מדוע הוא מנפנף
בו מולי?
"אני לא יכולה עוד!" אני אומרת. "אתה רוצה שאני אפתח את
החדר?!"
"מה?! מה פתאום?!" הוא עונה בחדות.
"אז למה אתה מטלטל את המנעול מולי בהתגרות שכזו?!" שאלתי. קולי
תקיף.
"אני?!" התכחש.

מאסתי בחדרים האחרים. לא יכולתי לחשוב על כלום.
ניסיתי להצהיר על "או הכול או כלום" אבל השפע בחדרים שכבר
נפתחו לפניי טרף אותי כל פעם מחדש.
ושוב ראיתי את המנעול המקולל קורא "רק תנסי" והפעם באמת
ניסיתי- עם צרור מפתחות הקסם - לפתוח אותו. אך זה נשאר נעול.

לא רציתי את מה שיש בחדר, אך הסקרנות לראות מה בדיוק הולך
בפנים, וההרגשה לדעת שאני הצלחתי - הניעו אותי לנסות שוב
ושוב.
חייבת להיות דרך. חשבתי לעצמי.
אולי יש כניסה מהחדרים האחרים. ושוב נכנסתי אליהם מגששת באפלה
אחר דלת סתרים שתוביל אותי אל החדר הנכסף.
אבל אין שם כלום. החושך מעיק עליי ואני יוצאת, ניגשת שוב אל
הכניסה הראשית.
אני מנסה עם סיכה, ועם קאטר.
רצה להביא פטיש. אפילו פטיש 5.
והמנעול לא נפתח.
רמת הכעס עולה. והטמטום משתלט על כל חלקה טובה במוחי.
אבל אין סיכוי שאני אוותר. לא אני.
ואני מכה במנעול שוב. ושוב.
במקל. בסרגל. מה שבא ליד!
והמנעול בשלו - אפילו לא שריטה אחת.

והייתי רוצה לנער אותך. להרביץ לחזה הרחב הזה בכעס ולדרוש  -
"תפתח את זה! תפתח!".
ואתה טוען שאין לי מה לחפש שם.
"אז למה הראית לי אותו?!" אני תובעת. "יכולתי להסתדר עם השניים
האחרים בכיף! למה זה היה טוב?!".
והוא מכחיש. וכמה כעס כשהוא מכחיש.
אני מתבשלת בתוך עצמי.

"אני אתרחק. הוא בודאי ירגיש בחסרוני. הוא יגש בחזרה יבקש
סליחה ויפתח לפני את הדלת - או לפחות יושיט לי את המפתח."
אוי, השקרים שאני משקרת לעצמי.
ואני מתרחקת. מחזיקה כל נים בגופי ומשתדלת לא לחשוב על החדרים
הפתוחים והאוצרות המנצנצים שבהם.
עובר הזמן. והוא לא בא- אפילו לא מתקרב.
ואז אני נשברת- אז אני מתקרבת בחזרה ומנסה שוב- אולי הפעם
אצליח.

אבל עכשיו אני כבר יודעת - שאם הוא לא יפתח את הדלתות לפניי
מרצונו- גם אם אצליח לפרוץ אותן - הרי שלא אוכל להיכנס פנימה.
אאלץ להחזיק את שתיהן פתוחות - אלו דלתות כבדות וכשפותחים אותן
בדרך-לא-דרך הן נוטות להיסגר.
אני אשאר על המפתן - אסתכל באוצרות בלי אפשרות באמת לגעת בהם -
בלי אפשרות באמת לחקור אותם.
האם זה שווה את זה??
ודאי שלא.
אבל המנעול המנצנץ הזה. זכרון המבט החטוף אל תוך החדר.
ואני רק רוצה לראות. רק רוצה להצליח לפתוח.
הייתי רוצה שבסוף הוא ישבר - הוא יקרא לי ויאמר "בואי, רצית
לראות!" ואני כבר אהיה במקום אחר. והוא ישאר עם החדר פתוח
ובלעדיי.
אבל אני החלשה בסיפור הזה - וכל ניסיון בריחה ופיתוי שלי
הסתכמו בכניסה לחדרים האחרים. לכולם רק לא לזה.

ופעם שאלתי אותו בכנות "תאמר לי למה הראית לי אותו. למה הסתכלת
עליי ככה כשהדלתות פתוחות?".
והוא אמר שהוא לא יודע.
לא יודע.
תשקר. תמציא משהו. תסתיר. רק אל תאמר שאתה לא יודע - כי ככה
אנימבינה ששלעולם לא אדע אם ראיתי נכון או דמיינתי. כי אתה לא
יודע.

ואולי, אחרי כל כך הרבה זמן - הגיע הזמן להשלים עם העובדה שאת
החדר השלישי לא אראה בחיי - ואולי טוב שכך.
אולי כל האור שבקע מהחריץ הצר של הדלת הפתוחה נובע מפרוז'קטור
ישן ולא מהרים של אוצרות זהב מנצנצים.
אתה אומר שאין לי מה לחפש שם - ואולי אתה צודק.
הגיע הזמן לסגור בחזרה את החדרים האחרים - לנעול בפניי את
כולם, להחזיר לך את המפתחות - ולהפנות את הגב. והפעם באמת -
בלי לשקר לעצמי.
כי אם אני לא נכנסת לכל החדרים - לא אכנס לאף
כי אם אני לא נכנסת לכל החדרים - לא אכנס לאף אחד. אפילו אם
תנסה לשכנע אותי להיכנס לחדר הראשון.
"את גם תהני - לא רק אני." הוא אומר.
אני מחזיקה את הגוף חזק ועונה: "נהנתי. אבל לא עוד."

יבוא יום וכבודי יחזור אליי, יטפס מעלה מעלה אל הצמרת - ולא
יהיה מוכן להיכנס לאף חדר - גם אם תציע לי את המפתח השלישי -
המפתח לנפש.