הוא עונה את כל התשובות הנכונות.
עונה על כול השאלות הקשות, הסתומות, המיותרות.
אבל עם כול תשובה הלב בוכה יותר.
"למה לך לדעת את זה?! כל פרט יותר ויותר שובר!"

"הוא אמר שהוא אוהב, וזה כבר מזמן מאחורינו,
הייתה לו מחשבה דפוקה, עכשיו הדבר החשוב זה אנחנו"
ועדיין כל לילה לפני השינה, למרות החרטה והאהבה,
אני שוקעת למחשבות ושאלות.

הראש צריך לדעת. והלב שוב יתחיל לבכות..

השאלות רצות: למה נסעת, למה היית אידיוט, למה שברת, למה היית
צריך לנסות, למה לא חשבת עלי, למה לא אהבת אז יותר, למה גרמת
לי עוול, למה הלב לא מוותר, למה אני עוד פה, למה עוד יש לצפות,
למה התקווה מתחילה לעלות, למה אני אופטימית אבל מתייסרת
בלילות, כל ליטוף ונשיקה, מלווה עם דמעות...

הראש כואב וללב נמאס לבכות.

"הנה שוב הבוקר מכניס אור נעים לחדר,
אתה כל כך יפה פה לצידי, משכיח את הצער והשבר,
מחייך אלי באושר, כי אני כול העולם שלך",
ואני חושבת לעצמי: "תזכור את זה היטב, זו ההזדמנות האחרונה
שלך..."