היא מפזזת לה בשמלתה הלבנה בין עצים פורחים ובין פרחים נושרים,
שערה הפרוע רוקד ביחד איתה, ובמרחק כמה צעדים ממנה אפשר לשמוע
מנגינה מוכרת נישאת ברוח. "הילדה הכי יפה בגן...". הספסל מתחת
לאחד העצים תופס את עיניה והיא מחליטה להתיישב ולנוח מעט,
וכשהיא מתיישבת היא מגלה שהיא לא לבד על הספסל.
על ספסל בצבע תכלת יושב ממש לידה גמד קטן ומחייך אליה. "אז ככה
נראה היום המאושר בחייך?" הוא אומר - שואל בקול שמח. היא
מישירה את מבטה ולא בטוחה איך לענות על שאלה פשוטה כביכול. הרי
השמלה לבנה, והארוע לכבודו נתכנסו כל יקיריה די ברור. אז למה
היא לא בחדר מתכוננת, אלא מנצלת את רגעי הבדידות האחרונים ליד
המקום השלו הזה?
"מצחיק שאתה קורא לו היום המאושר בחיי כשאני לא בטוחה שאפשר
לקרוא לו כך" היא מתחילה ומבינה שתצטרך להסביר את עצמה, והגמד
נראה מרוכז בסיפור שהולך לבוא. "בדרך כלל אנשים אוספים את
יקירהם כדי להפגין אהבה, ולספר להם סיפור יפה, אגדה. אבל זה
נראה לי כל כך לא נכון פתאום, להצהיר אהבה. אתה מבין? כשחייך
עוד לא הגיעו לשלב המסקנות, רק תהיות. הייתי רוצה ביום הזה
לאסוף דווקא את כל האהבות הגדולות. את כל ההתחלות היפות, את כל
הסיפורים שלא תמו, או נסתיימו לפני זמנם. הייתי רוצה לכנס בחדר
זה את כל אותם הרגעים שארצה להנציח לנצח, ולהסביר להם שהלוואי
ויכולתי. הלוואי ורק הייתי מעיזה."
היא משתתקת לאחר שצף הדברים, נראה שיש לה עוד הרבה לומר
בעיניין. היא מתחילה לשיר שוב, הפעם מבטאת כל מילה כאילו
מתכוונת אליה באמת ובתמים "יש לה עיניים הכי יפות בגן, ופה הכי
יפה בגן. וכמה שמביטים בה יותר, רואים שאין מה לדבר...כי היא
הילדה הכי, הכי יפה בגן.
תסביר לי איך אנשים מתחייבים כך עד סוף חייהם בלי שסגרו מעגל
עם כל אותן דמויות חשובות ומשמעותיות? איך ניתן להשבע כשבראש
רצות תמונות של מהי אהבה, והיא כוללת גם אותו כמובן, גם את
אהוב ליבך. אך הוא לא היחיד, ואולי אף לא הראשון שעובר בראש.
אז איך אפשר? לפעמים אני תוהה מה היה קורה, ואיך הכל היה נגמר
אם רק הייתי מעיזה. אם רק יכולתי לנסות ולהבין. אם רק הייתי
בטוחה במאת האחוזים שהבחירה שאני עושה היום היא, היא הבחירה
הנכונה ביותר שיכולתי. הבחירה שתביא לי את האושר הגדול ביותר.
ולמה אנחנו בני האדם תמיד רוצים את הגדול ביותר, הרב ביותר.
תמיד רוצים הכי הרבה..."
היא דיברה כך עוד זמן רב, והשמש החלה שוקעת, כשהיא שמה לב
שהגמד נעלם כבר מזמן, ולקח איתו את כל תהיותיה. את כל החששות
אסף איתו והלך לדרכו. הלך לספר לכל האהבות האחרות כמה גדולות,
יפות ומשמעותיות הן היו ועדיין ישנן. הלך ללחוש באוזנם של
רבים, שהם אנשים כל כך חשובים. הלך לספר להם ברגעים הכי
כואבים, שמישהו אי שם חושב עליהם...