את אהבתי ארזתי בקפידה, שכבה אחר שכבה.
מתוך האש הפנימית המכלה בטוהר,
ועד המעטפת החיצונית אשר כבר לא ניכר בה ברק וזוהר.
הרגש יודע לחלחל, דרך תרמיל ודרך מקל.
נגיעות קטנות של אור, בין הרים ובין מישור,
מדגדגות את עורי, מרצדות חבלי שיכור.
זמן שמאבד משמעות, חסר חשיבות,
רגליים טובעות באדמה, הראש חושב בבהירות.
בתוך כל הירוק הזה, את דרכי מתווה,
האהבה הוזה, גם אני הוזה.
האוויר זז איתי, חומה של השמש אותי עוטף,
מרווה את צימאוני, למגע קרניה המלטף.
הרגש יודע לחלחל, דרך תרמיל ודרך מקל,
הרגש יודע להסתכל, פנימה אל תוככי הצל.
הרגש יודע עוד הרבה דברים, הרגש יודע.