"אנחנו נשואים 40 שנה ואת עוד לא יודעת שאי אפשר לעשות לי דבר
כזה?  וכאילו שלא אמרתי לך כמה זה חשוב לי.  מה כבר אני מבקש?
קצת תשומת לב?  קצת איכפתיות? ורגישות?  רגישות לצרכיו של בן
הזוג?  כל הזמן טוענים שנשים יותר רגישות מגברים, יותר
"מרגישות" מגברים...  נו בסדר, אז איפה זה?
מילא אם הייתי רואה קודם, אבל לא ראיתי.  לא הרגשתי ישר
בהתחלה.  עכשיו תתארי לעצמך מה זה, לקום בבוקר ולראות שככה
עשית לי!
לפעמים אני כבר לא בטוח אם זה לא בכוונה.  שאני אדע לי.  שאת
לא משרתת שלי, שהדברים בבית לא נעשים כרצוני... אבל אני, מה
כבר אני רוצה, מה?  זה לא שאת צריכה ללכת 20 קילומטרים בשביל
דבר כזה.  מאמץ כל כך קטן...
נכון, בזוגיות צריך לוותר לפעמים, זה חלק מהמשחק, חלק מהחיים,
אבל על דבר כזה אני לא הולך לוותר.  אני רוצה שיהיה לך ברור
שזה מאוד חשוב לי.  מאוד מאוד.  
לא רואה את עצמי ממשיך ככה. עם כל הכאב, אני מודיע לך בזאת
שעוד פעם אחת וזה נגמר בינינו.  ילדים, בית, משפחה... שום דבר
לא עומד מול הזילזול הזה שלך.  אני לא יכול יותר.  לא יכול.
לא מוכן לישון כשהכפתורים של הציפה בצד של הראש.  לא מוכן.

סורי."