מוות מגיע.

אני יושב בסלון של קורץ,
עם בחורה שאינני מכיר ועוד בחור.
היא מספרת שבערב אחרי התאונה
הם ישבו והביטו בתמונות מגרות.
אבל לפני שהדמיון גולש, היא עוצרת בנו,
לא היה בזה שום דבר מיני.

אני יכול להזדהות עם זה
שכן, בימים שאחרי שאבא הלך,
פיתחתי צורך מיוחד שהיה בא לרגיעה
רק מול סרטים פורנוגרפיים,
משהו שהוא מעבר לצורך מיני,
סוג של מחסור קיומי
שרק שם היה נרגע.

הבחור מספר לנו
שנראה לו שהפעם קורץ עמוק בפנים
ושתוך שנה בדיוק הם מתחתנים.
ולמרות שזה קורה סביבי יותר ויותר
עליו פשוט קשה לי להאמין.

-
המוות תמיד שם.
אני מחפש אותו בגיל ההתבגרות
במחזור שירי סוף שנכתב בלילות לבנים
תוך שוטטות בין חופים נהרייתים נטושים
ועל המזח הישן איפה שעוד היה אפשר ללכת
סמוך לגלים.
הוא חידה מצמררת שאני שוקד לפענח
עוד לפני שמתחילים החיים.

הוא מופיע בכל מקום:
באבק  שמצטבר בתחתית הכוסות
הרחוצות ברישול,
מתחת למיטה.
ובחדר השינה של סבתא
איפה שהחושך
כמו נגטיב של אור אחר,
שם עוד ישנן נשמות קפואות
מזמן אחר.

ואז מגיע תורו להגיע,
כבר ללא רמזים:
בברוטליות ים תיכונית
של סכין שננעצת
בלב סבתי.

ולא סתם הכשירו אותי תמיד
אם כי לא במודעות מכוונת,
הוריי שהיו חצי-שכולים
רגע לפני שאני מפציע לחיים.
לא סתם הוברר לי מעולם,
מי מבין ה'אסתר'ים, המלכות-נשות סבי,
מי הייתה חמורת-המבט,
אמו של אבי.

ובמרווח בין רמז דק
לבית התגלות ממשית,
עוד בטרם עורו המכחיל של אבי
במרתפי בית-החולים,
מתגלה אליי השושנה השחורה,
מוצצת החיים מזרועו של סבי.
שושנת-מתים שאין רופאים שיכולים לה.

והלוויה ראשונה.

אבל הנה המוות,
לא רק בתרועות חצוצרה סנדקיות
הוא מתגלה,
הוא מצוי הרבה לפני כל זה-
במחוות הקטנות.
ואפילו לא רק בבית המעבר
של סבתי, היכן שריחו יוקד,
כמו מכשיר אותי לזהותו ממרחקים,
לקבל את מלוא התבוסה שבו
את חוסר המשמעות שהוא מותיר לכל השורדים- החיים.
קודם כל המוות הוא בי.

בשעמום של חוסר משמעות טורדני,
בהתעקשות להיות נבדל מכל הילדים,
בסרבנות להיות נקי ומעוטר בריחות מבושמים.
בניסיון לכונן עולמות פנימיים-חוצניים
עם מערכות חוקים משל עצמי.
ליצור דברים שישרדו
הרבה מעבר לאני.
או לפחות
לטשטש כל דרך אל הפנים,
כך אולי ידלג מעליי, לא ידע לזהות.
כי אם מהתל אני בכל החיים
אולי גם את אדוני המתים אדע להוליך.

כי אם רק מוות פה,
מה טעם בחיים?
מיתות קטנות אכזריות שצורבות ביתר עוז
תעתועים חולניים ללא תוחלת.
אך הנה נשים צוחקות,
שפתיהן אדומות-אדומות,
תוויהן עגולים ופתייניים,
עיניים של אוקיינוסים עלומים.
בחדרי תשוקתי אין מוות,
רק נעורים.

הנה כבר זמן לעבור לצד,
מכל מחול הנשים הקסומות מתערפל המבט
ורק אשה אחת נשארת
היא היפה בנשים,
היא האחת לה הבטחתי יורשים.
מחייכת דומם.
בחכמתה הרבה תחביאני מאימתו
תסתירני בבור-כלאי,
מקלטי הגרעיני.
ועת נתעלס,
שוב לא יבוא.

המוות על ציפורניי,
יחלוף בצלילי טילים במרחקים,
יתחלפו רשמיו בצלילי עוללים בוכיים.
שם נהיה בטוחים,
עסוקים ומפזזים סביב
ברוא-חלצינו חדש ומרגש.

דוחים את מותנו מפני
לילות של חתולים מבאישים
באין שינה.
ואולי ישכחנו.