התכרבלות כבדה בשמיכה, אל תהיי אויבת שלי. חלומות טרופים, אולי
טעיתי. נדידה ברחובות חשוכים, איש רע לובש פנים, אני מתמוטט
ברגשי אשם ובאובדן חושים, קורא לשוטרים. מה נעשה לך, מי הוא
האשם, הם שואלים. לקח לי האיש הרע את כספי, השפיל אותי
בלא-יודעין, מול אחי. חיפשנו את הדרך מכאן לשם, להגיע הביתה,
רק להגיע הביתה, ותמיד יש בדרך כייסים. אדון עולם לא בדיוק היה
שם, אני לא זוכר זכר רכות אישה או נשיקה, אני זוכר עיניים
רעות, מחוות ריקות, אני זוכר את התעללות הנפש בבשר. אנחנו כאן
בשביל זה אנו קיימים, הם היו דרוכים. יוצאים לפעולה בשטחי הפקר
מופקרים ממצפון ואל. אתה תבוא איתנו, תחת הגנתנו, ותצביע על
האיש הרע. נראה מה יש לו לומר, בטח לא הרבה, ואנחנו כבר נדע.

הוא מתכרבל בשמיכות מזוהמות, יורק מילים מרירות. מה הוא רוצה
ממני, אי-אפשר בשקט לגנוב? הרי זה עולם אכזר, גנבתי ממנו זה
קורה לכולם, גם לו יש זכות אם רק ירצה לגנוב מ-כל חיית השדה.
אל תדאג בוס, אנו נגן עליך. זה קטן עלינו, הרי אנו מהרחובות
באנו. שום שוטר קטן עם מצפון ותג לא יכול עלינו. בית-ספר נעשה
לו, כמו שלמדנו.

האם אתם רוצים להגיע אל זה הפתח של ההתעוררות? מה מחכה בקצה של
השפיות? אותה מסיבת-גן צנועה, צרה מלהכיל. מלאה בציפורים
שמתנפלות על החלונות ולא יודע, מה לעזאזל הן רוצות. השקט נופל
בבשר, הידיים חיוורות. צמא מתגבר וכמו צמיגים לעצמות. אם הוא
יתקשר אי-אפשר לענות. מי מרשרש במרפסת חופן גרעינים מרשרשים.
אולי זו המפלצת, אולי איש הבוגימן. אולי אימא באה לביקור לקראת
שבת. להתראות אחה"צ, הילד מנופף לשלום. אתה-אני כילד מחליק
במדרגות. כוח המשיכה קל מאוד, אפשר אולי להמריא, אם יודעים את
הסוד. בטח מישהו כבר המריא, מבוגר או לא, בטח מישהו ידע את
הכללים-החוקים. המצאה של בני-אדם חופשיים. האספלט ריק מ-כובד
ומחוספס כמו נייר זכוכית עדין. אפשר בלי פחד להמריא את הרחובות
המרוקנים. נצנוץ של שיעול ממפתנו של חלון. איש זקן בא בימים
זוחל לחידלון. מה הוא חושב, מה הוא מרגיש, לזקנים הפיתרון. הוא
חכם יותר, יודע יותר, ובטח אפילו קצת נוח לו ברפיון המתגבר.

גדענו את זה הכוח, הבתים נראים צפופים. כמו הבריאות, כמו הראש,
כמו שנלחמים בשדים. אנשים זזים חרש, אבל עם הרבה מטען. אתה
יכול להריח את העצבים שלהם מתגלגלים מהבתים ונשפכים לרחובות.
תינוק או תינוקת בוכים בכי קורע-לב. תמיד נדמה אולי אתה אשם.
אנשים פורקים מוטות בחנייה מול הבית. הטלפון מצלצל, אבל
הצימאון גובר. קפה בחלב וכמה סיגריות, מי רדף אותך בחלום? איש
רע עם עוגיות שרצה לגנוב ממני ממון. התווכחנו כל הלילה מה פשר
החלום. הטלפון צלצל ולא ענינו, אבל מה נעשה באמת בסוף המשפט
האחרון.

"תיזהר לך שם בתוך הגיהינום. שמעתי זה לא כיף. קח איתך מימייה,
שמעתי אין שם הרבה מים."
אלו אחד(ים) מהברכות שאנחנו מברכים זה את זו את זה בשכונה.
תמיד הוא בא אליי, תמיד לפעמים, בבקשות לכאורה פשוטות - אני לא
מבין.
"שים ת`בקבוק שבסל במקרר."
יש אולי איזה 5 סלים, מה?
ובכלל למה החבאת בקבוק כשאין שתייה?
"תיזהר לך שם בגוב האריות. שמעתי שהאריות האלו מאוד רעבים
היום, קח איתך חרב או שריון או משהו."
אני אפתח ת`לוע של האריה עד שאקרע לו את הפה, כמו שמשון.
"אתה לא שמשון.... הוא חושב שהוא שמשון.... יש לי חבר, דפק
ת`ראש בהודו - חושב שהוא שמשון. אתה לא שמשון...."
איך באמת יוצאים מהטירוף הזה, מלי? זה של הודו. את תשמרי על
עצמך? יש שם סמים בתוך עוגיות...
טפו, טפו, טפו..
ובאמת איך יוצאים מזה כשהראש עובד אחרת, וזה לא תמיד נורא, לא,
רק שהוא לא מתאים למציאות החברתית-תרבותית-כלכלית של...
המציאות.
איזה סל?
"זה שאני לוקח איתי לעבודה.."
אני לא יודע איזה... איזה סל...?
והוא מוותר.
כי באמת יש, ובטח את יודעת, דברים קשים בהרבה, לא עלינו. אולי
חשבתי לי שהחיים זה כמו טיול בפארק... הם מסתבכים ככל
שמתבגרים.
ולמה זה?
לא יודע, אולי נהיים עייפים.
איזה סל זה בכלל? שמתי בקבוק מיץ ענבים לקידוש במקרר שיהיה מה
לשתות. את יפה מאוד. אני נאה...
"תשובתך נאה מאוד, ווטסון יקירי, אך האם שמת לבך למקרה המוזר
של הכובע?"
איזה?
"הכובע היה מאובק. קרי - לאיש אין אישה."
כי אישה הייתה מטפלת לו קצת בכובע...
"אכן, אכן. וגם אין לו כסף."
כי?
"הוא נפצע ברגלו והחבישה הייתה חובבנית, לא של רופא."
אה...
"ולמקל הייתה חסרה הגולה בקצה. אני מנחש שהיא הייתה יקרה, והוא
מכר אותה."
אה...
זמנים מודרניים, זמנים משונים. זמנים עם השפעה מבחוץ. זמנים
אלקטרוניים-טכנולוגיים. זמנים גדושים.
גדושים...
אני כל-כך...

מה הוא עושה עכשיו? אולי קר לו, אולי זה חורף. אולי הוא מדליק
את הסליל של התנור, ומסתכל איך הוא מתלהט. בקיץ די נעים אצלם
בדירה. הדירה נמצאת כמעט בתוך הר. אבל מה קורה בחורף, אולי
שואלים. הרטיבות, הטחב, אה? אין להורים שלו אמצעים לדעת מה
יעלה בגורל בנם כשיהיה מבוגר מהם. אבל הילד אוהב לקרוא, אומר
האבא לאימא. הוא שוכח את עצמו עם ספר. ילד חכם. מה הוא רוצה
להיות כשיהיה גדול? מגלה יבשות ואיים. אבל גילו את הכול, אומרת
האימא. מאיפה לך לדעת? אומר הילד, הרי גם לפני שגילו חשבו
שגילו. מטוס קל אחד שזורק פצצות יכול להוריד על הברכיים את
האימפריה הרומית האדירה. הוא אומר. הרי מה הם יכולים לעשות?
שני מקלעים מחסלים את צוררי תקופת התנ"ך, וכמה רימוני יד וטילי
כתף שוברים את המצור על מצדה. הרי זה כל-כך פשוט.

אני לא יודע מה יהיה על הלגיונרים, אולי הם עייפים כמוני, אולי
הם זקוקים לכוס קפה. אפשר להכין להם מרק מהיר, מציע מישהו, יש
מרק באבקה עם קרוטונים, מרק עגבניות, וזורקים לשם קצת
שקדי-מרק. אולי הם חכמים מדי או פחות מדי, אולי זה תלוי בזמן,
ואולי זה יחסי. אולי דווקא באמת היחסיות היא זו שקובעת. אבל
לנו זה לא משנה הרבה, הם מתעקשים. גם אנשים גדולים וחסונים,
וגם מכובדים, עושים קקי. כן, הוא אומר, בהחלט, הם עושים קקי,
ומנקים את הרקטום, לא שזה סוד, פשוט לפעמים שוכחים. לפעמים
שוכחים שזה קורה.

לפנות את הדרך ופשוט לכתוב, מה שעובר עלינו היום-אתמול. פרוסות
לחם עם חומוס ועגבנית. לא נשאר אייס-קפה, אין שוקו. בשוקו אמור
להיות הרבה ויטמינים, אני לא בטוח שזה נכון, אולי פעם היה
נכון, לפני כל הנדסת המזון. איפה השארתי אותו? מרים טלפון
לאיזה אחד שהוא מחשיב למאוד חכם, מנת-משכל גבוהה, בוא אליי
נאכל ארוחת ערב, מבקש. ניפגש במסעדה. בכלל הוא אוהב מאוד לבלות
בחברת אנשים, למרות שנוח לו גם לבד. האחד הזה החכם, יותר חכם
ממנו, ולא בטוח שהוא אוהב את גיבורנו. גיבורנו היה קורא לו
בשמות גנאי. חכמים נוטרים טינה? אני חושב שבהחלט כן. זה לא
קשור לאיי.קיו. הוא יכול למוטט את גיבורנו במילים פסיכולוגיות,
לקלף אותו מהגנות, לגרום לו להרגיש שהוא בעצמו כל מה שהוא לא
אוהב באחרים. זה מסוכן. אנשים חכמים מאוד עלולים להיות
מסוכנים. באותה מידה שהם יכולים לבנות, הם גם יכולים להרוס.

יש לו איזה שעתיים-שלוש להעביר עד הפגישה, וזה חלק ממה שחשוד.
החכם אמר שהוא "לא יכול" לאכול איתו ארוחת ערב, אבל ישמח לשתות
איתו בפאב/בר הזה והזה, ברחוב הזה והזה, בשעה עשר בלילה/ערב.
אז קבעו. בינתיים גיבורנו המבריק, אבל לא גאון, מנסה לשרוף זמן
עד הפגישה. הוא מחליט להיכנס לסרט. סרט אמיתי כמו פעם,
בקולנוע. לדעתי הסרט לא נורא, אבל הוא מכנה אותו "רקוב עד כדי
כך שלא יכולתי להפסיק לראות." לא ראיתי את הסרט, אולי הוא באמת
רקוב, אבל העלילה עשויה להיות משובבת נפש. הסרט מזויף, סרט זה
אשליה, והוא לא אוהב זיוף.

מחליא אותו לשמוע אישה לא רחוק בוכה כל הסרט הרגשני, הקיטשי.
אפשר לחשוב שהיא רגישה וטובת-לב, הוא מציין, אבל הילד הקטן שלה
משועמם מהסרט ומת שהיא תיקח אותו לשירותים, כי הוא חייב, ממש
חייב, להשתין. אבל האישה "הרגישה" וה"טובת-לב" מתעלמת מהילד,
גוערת בו, אומרת לו לשבת בשקט, ונותנת לו להתאפק, כשהיא עסוקה
בלבכות מהצפייה בסרט. לכן פוסל אותה גיבורנו כנבזית במסווה של
רגישה. ומכנה אותה טיפוס מזויף. לא בקול, בינו לבין עצמו.

זה גורם לו לחשוב מחשבות לא נעימות על מלחמת העולם השנייה
שנסתיימה לפני שנים ספורות. הוא לא אוהב את המוות, הוא שונא את
הצבא, הוא אוהב להיות חי וחופשי. אבל במקרה מלחמה הוא מוכן
לשבת על פצצת אטום כדי למנוע שפיכות-דם מיותרת ונשמות פצועות.
עם כל הביקורת שלו, שלעיתים נבזית, כלפיי אחרים, הוא באמת אוהב
בני-אדם וקשוב אליהם. הוא אוהב חברותא. הוא רגיש למצוקותיהם
הרגשיות. אבל הוא לא יכול לסבול זיוף, על אנשים כאלה הוא מרחם.
לא שונא, מרחם. אבל את דרכיהם הוא עדיין לא מבין.

אולי פגשתם אותו. הוא בן 17 בערך, וצד אחד של הראש שלו מלא
שיבה. מן שיער כזה. אולי לא צריך להגיד שיבה, אלא שיער לבן.
והוא הראשון שיגיד שהוא שקרן גדול. שונא צביעות, אבל שקרן. זה
מנגנון הגנה בשבילו.

אז אני, הכותב, שמעתי רדיו, בלעתי כדורים, אני קצת מג`נון.
ושמעתי שיחה מאוד אינטלקטואלית כזו על אמנות ברדיו. דווקא לא
הרגשתי אנטי, כל אחד והקטע שלו.    

הטלפון, הטלפון מצלצל, הטלפון...
- תענה!
הטלפון מצלצל הלו הלו...
- תענה!
הלו?
- אתה צריך לענות לטלפון, לא לי.
הלו, טלפון, מה אתה רוצה?
- זה לא הטלפון, ראש נצנץ, זה ביל קלינטון!
איזה ביל?
- החבר הכי טוב שלך. קלינטון, ביל.
אה, אז תגיד קלינטון ביל, מה נשמע גבר?
- בסיידר... רציתי להודות לך על הסיגר ששלחת לי.
אין בעיה, גם אתה צריך לעשן סיגר, אה? אה? אה?
- כן... מה שלומך?
יכול להיות יותר טוב, אבל השאלה האמיתית שצריכה להישאל, היא -
מה שלומך אתה?!
- אה, צרות עם דמשק.
מה יש עם דמשק?
- סודי ביותר.
אבל אנחנו חברים!
- טוב. הלכתי לטייל בדמשק בזהות בדויה, וירו בי.
מה? נפגעת?
- לא, לא, חס ודחלילה, לא. אבל איבדתי את המוגאצ`י שלי.
מה? מה זה?
- מקור הכוח הקוסמי.
אה. חבל מאוד, מאוד חבל, מאוד מאוד חבל.
- כן.... ראש נצנץ, בהחלט.
מה?
- אני צריך לסגור, זה הזמן להשקות את העציץ.
אה, חשוב מאוד. טוב, ביי.
- ביי, חבריקו.

אני נחוש לעשות סדר בדברים. התעוררנו, אנחנו חיים. אולי זו לא
העובדה שקיימת במקומות אחרים, אבל כל בני-האדם - חוץ
מהמטורפים, יסכימו איתי. אולי נשמה הייתה במקומות אחרים, אבל
היא חזרה לגוף, ואנו ערים. כמעט בלי לחשוב אני מצית סיגריה,
משתמש בשירותים, גומר את הסיגריה, שוטף ידיים וטיפה מים לפנים.
עכשיו אני נחוש להכין לי כוס קפה. צריך לעשות סדר בדברים.
מרתיח מים. בינתיים שולף כוס חד-פעמית, מוצא כפית, אין מספיק
קפה בצנצנת. אני מתוסכל, אבל אני נחוש לעשות את הדברים. מחפש
שקיות קפה, לוקח לי זמן, אני לא בטוח שאמצא. אני מוצא, קורע עם
סכין ומרוקן לצנצנת, מעט נשפך על הרצפה. אם יהיה מגע עם מים זה
ייראה כמו בוץ. אני מתוסכל, אבל אני נחוש לעשות את הדברים. אני
שם כפית גדושה של קפה בכוס. המים עדיין לא רתחו. אני לוקח
מטאטא וכף-אשפה ואוסף את הקפה מהשקית שנשפך. לפח. שם את המטאטא
והכף במקומם ושוטף ידיים. המים רתחו לפני כמה שניות, אני עומד
בלוח הזמנים. אני מוזג מים רותחים לכוס, אבל רק כמעט עד הסוף.
מערבב היטב. מוסיף סוכר, שלוש כפות, מערבב. עד כה התוכנית
פועלת בסדר, אני מתאמץ לשלוט בעצמי. אני מוזג מעט חלב מהמקרר,
ומערבב מעט. כל החומרים חוזרים למקום אחרי שהשתמשתי בהם בהכנה.
אני לוקח את הכוס לסלון, מניח על השולחן קרוב יותר למאוורר
ממרחק המאפרה. כדי שלא יעוף אפר ממנה אל הקפה. אני חושב אני
בסדר. אני צריך לפתוח חפיסת סיגריות חדשה. היא תקועה בניילון.
אני דוחף את החפיסות, כמעט עפה אחת לתוך הקפה והפכה אותו, אבל
זה לא קרה. הכוס גם לא נראית דולפת, אני בסדר. אני מעשן ולוגם
מהקפה. אני סבור שהתוכנית עובדת כראוי.

ה-יום תלוי ברקיע כמו חבילת חציר בוערת ללא עשן. שלוש הבירות
ששתיתי מציפות את כל נשמתי וגורמות לי לייחל לאהובה שלי. עשן
המכוניות חונק אותי. אנשים סביבי כולם ממהרים. לאן אתם ממהרים?
ואני בתוכי מתנשם. מחניק בתוכי בחילה שעולה בגרוני. נשאב אל
המדרכות, אל פתחי החנויות. מחזר אל לב הבורא שיביא לי מנוחה.
רואה את העקשנות המוזרה בעיני העוברים ושבים.

השמש קופחת על ראשי, כולי בוער. נע בתוך אוויר רותח של חמסין.
ימים שתלויים ברקיע כמו אבק-שריפה, כמו גלגלו את כדור-הארץ
לתוך כבשן. אני מוצף אלכוהול שבשקט ובעונג משמיד לי תאים במוח.
לו יכולתי לאחוז בפגוש אחורי של מכונית נוסעת ולצרוח את כל
היקום כשהמכונית תגרור אותי לעולם ללא כאב. ימים לא בריאים
נופלים עליי עכשיו, לא יודע איך אצא מהם. אני האטום את אוזניי
ועיניי כדי לא לראות מעבר לצעד הקרוב. כאב חד מכה בצד גופי,
אני עף על הכביש. המכונית הפוגעת נעצרת. אני קם ללא קול, הכאב
מתפוגג ממני. אני פשוט הולך משם, בלי להסתכל אחור. שמיי הקיץ
הכחולים מסמיקים לצבע עמוק של תכלת ים. המבנים מרחפים סביבי
כאילו הם בנויים על צלחת ענקית צפה על מים. כאב של יום ארוך,
לא הייתי צריך לשתות. עיניים לא מביטות בי, אני הולך ואובד
בזרמי אוויר כחולים, ורודים, כתומים. שמש עגולה קרבה אליי
ומביטה בי במבט חריף. אני מסטול... אדם שעינו הימנית נוטפת דם
עומד ליד תמרור "עצור" ומביט בי שותק. אני מנסה לסדר את הראש,
הוא נעלם במהירות. נדמה שהקולות מתגברים, כמו הגבירו את
הווליום. אני שומע מגע צמיגים על אספלט, מילים, קולות סוליה על
קרקע. דלתות נסגרות, רחש שטרות, נשימות, פעימות לב. אור כואב
מסנוור את עיניי, אני קורס. עוצם עיניי, אוטם אוזניי. רעש
ואור. כאב כזה בי...

הוא מתלכלך. צריך לנקות אותו. כל הזמן הוא מתלכלך, ילד רע, לך
לחדר שלי.... לא ראינו זה את זה הרבה מאוד זמן. אבל הזמן כמו
הזמן יש לו אופי משלו. הוא כל הזמן חג במעגלים ואין לו זמן,
לזמן, לשבת בשקט כשצריכים ולרוץ כשרוצים. הוא גמיש מאוד, הזמן.
והוא גמיש כשהוא כפוף אך ורק לרצונו שלו או לרצון משהו-מישהו
אליו הוא כפוף, אבל לא לאדם עצמו, כך נראה. כשאני הולך ברגל את
המרחקים אני מגיע תמיד באותו זמן על השעון, אבל נדמה שהשעון
עצמו ממהר  או איטי. השעון הוא עבד של הזמן, והזמן בשלו. ככה
שאם נשארו לי למשל 6 דקות עד שאני יכול ללכת להתקלח, אני לא
יודע בדיוק כמה זמן זה 6 דקות. 6 דקות זה 6 דקות, אבל זה יכול
להרגיש כמו שתי דקות או 12 דקות. זה קצת מוזר. בגלל זה אם הילד
השאיר את החומוס בחוץ, מה שאני עשיתי, הוא קובר אותו עמוק בפח.
הרי אסור לאכול ממנו, הוא מקולקל. ואם אני אגלה שהילד השאיר את
החומוס בחוץ אולי אני אכעס, ואגיד לו "ילד רע, לך לחדר שלי..."
ומה יכול לקרות באותו החדר? או שאני מאוד התאכזב מהילד שהשאיר
את החומוס בחוץ, והביע זאת בשתיקה. ואולי אנגח את זה בו כשתהיה
לי הזדמנות טובה. או שאני אגער בו. והוא לא אוהב את זה. אני
יכול לגעור בו איך הוא עושה דבר כזה, והוא יודע כמה אני לא
אוהב בזבוז אוכל ולזרוק אוכל, למרות שאת החומוס, הוא צודק,
חייבים לזרוק אחרי כמה שעות בחוץ. לא משנה הרבה מזג-האוויר,
אבל עכשיו קיץ, כך שאין בכלל ספק. ואז אולי הוא יתקלח לא להיות
מלוכלך, חוץ מזה שמאוד חם, זה נכון.