נמלה קטנה. נמלה קטנה באיזה מקום, מי שם לב אליה. דווקא ראיתי
אותה לפעמים, תמיד ממהרת. חוצה את המסדרון, ממלמלת ממשקוף
למשקוף. והעכביש הקטן שטווה קורים בפינה של השירותים. יכולתי
לחרבת אותו ואת הקורים שלו עם מטאטא. יכולתי למחוץ אותו בשתי
אצבעות, יכולתי. אבל מי חשב. ואז הנמלים התרבו וגם העכבישים,
ואני הייתי יישן. והם היו הולכים, הנמלים, טורים-טורים כמו
לגיונות ועושות פשיטות על המטבח שלי. בהתחלה הפח או שולחן
האוכל, ואז גם ארונות האוכל מה שקוראים אותו המילה ששכחתי.
(מזווה.) אני שוכח הרבה דברים בזמן האחרון. וקורי העכבישים היו
לוכדים מעופפים כמו זבובים או יתושים ואז גדלו העכבישים
והנמלים והפכו רעבים יותר, והיו לוכדים חתולים וכלבים.
והעכבישים אוכלים את הלשד והנמלים את העור, והיה ביניהם שיתוף
פעולה כזה. ואני מרים ידי לצאת למלחמה ולחסל את שני סוגי
הפולשים, וישר מתמוטט עייף, והם היו חוגגים סביב המיטה שלי,
מסביב לאסלה שלי, מתארחים באמבטיה שלי, מחכים בשקט לסוף
הארוחות שלי.

לילה אחד התעוררתי ועכביש בגודל ראש יושב לי על הפנים. לוחש לי
בשפת עכבישים גיהינומית שהוא רוצה אוכל, כי כאן כבר אין מספיק.
והנמלים בגודל אוגרים מטיילים לי על הרגליים וביניהם, רומזים,
לא תביא אוכל - נאכל אותך. הסתכלתי על התקרה המלאה קורים
ועכבישים, ועל הרצפה שהנמלים כיסו כמו מרבד רוחש, ושוב
התמוטטתי ונרדמתי.

למחרת בבוקר יצאתי לעשות קניות. קניתי שלוש פרות ושלושה גדיים
ושני עזים קטנים. הם חגגו על זה שבוע. כל שבוע מחדש אותו
הדבר.

קמתי גם היום, ואני כותב באיבר היחיד מגפיי שנשאר לי. מה
יכולתי לעשות, לא הצלחתי לצאת ולהגיע לדלת מרוב כל עצמות
הבהמות שחסמו לי את הדרך. אז ישבתי בשקט בין כל העצמות ועישנתי
סיגריה ושמעתי את הלחשושים של האיומים של העכבישים והנמלים.
נאבקתי עם העצמות, ולא היה לי כוחות, נשארתי במקום. והם,
הנמלים והעכבישים, כבר מעלים קצף מרוב רעב.

מארבעת הגפיים נשארה לי יד אחת. חסרה לי עין, אין אוזניים, גם
האף קטום. והם זוחלים לי לתוך הגוף דרך הרקטום...