הוא, מיכה, היה שוכב במיטה ומעשן, שומע רדיו, ומרגיש את הצעדים
הקטנים והמתלחשים עולים במדרגות קרוב וקרוב יותר. הוא היה
מזדקף במיטה ומסדר את המאפרה ככה שתהיה בהישג יד נוח לאפר את
הסיגריה, ואז הוא היה שומע צחקוקים קטנים ולחישות מהסות. הוא
פשוט היה ממתין והדלת הייתה נפתחת במפתח ואיזה ראש ג'ינג'י כזה
עם הרבה מאוד שיער נפוח היה מביט עליו מתוך עיניים כחולות
גדולות ומהפנטות ששקועות בתוך איפור עיניים שחור, וחיוך
ליפסטיק סגול היה מחייך בענווה מזויפת ונכנס בצעדים קטנים אל
הדירה. האיש הקטן והמחופש היה מהמהם סימן שאלה בחיוך קטן,
ומיכה היה צוחק. ואז החיוך של האיש המחופש היה הופך לשבע רצון
וידיים בכפפות ירוקות היו מאשרות לאחרים להיכנס ומזרזות אותם.
האצבע עם הכפפה הירוקה הייתה מסמנת הס על שפתיה באצבע, והם היו
נכנסים עשויים מחוטים שחורים, ומנסים להתרגל שוב לדירה. יושבים
רגע פה, רגע שם, מתהלכים סהרוריים במסדרון בין החדרים, מביעים
תמיהה שוב על מכשיר הטלוויזיה ומזיזים הצידה את שולחן הסלון.
ואז הם היו יושבים ענווים, כהים ושקטים מאוד, מצטופפים על
כורסאות הסלון, ומשאירים את המיטה של מיכה רק לו. הם היו
מדברים שקט-שקט ורציני בשפת הדגים שלהם. זה נשמע כמו קולות
נמוכים של דולפינים. האיש המחופש היה מחייך חיוך גדול עם
שיניים טורפות גדולות ומבריקות. הוא היה משפשף את ידיו הקטנות
עם הכפפות ופוסע בצעדיי ריקוד מרומז למטבח להכין קפה. הוא היה
מכין קפה לכולם, גם למיכה, רק לעצמו לא היה מכין קפה. אז היה
עומד שקט, ערמומי וענוו, ליד דלת הכניסה, עוקב כמו זרקור על
החדר.

אנשי החוטים היו מסתודדים ביניהם בנוגע למיכה בוויכוחים
סוערים, אבל קולם הלא מובן כמעט לא נשמע. לבסוף הם היו מגיעים
להסכמה עליה החליטו, ועומדים באמצע הסלון כדי לא להתפזר על
הכורסאות, הקשות לניקוי. הם היו מתפרקים לחוטים קטנים ודקים,
שחורים וקצרים, שהיו מתפזרים על הרצפה בכל הסלון. מיכה היה
מביט על האיש המחופש, וזה היה עושה הבעה מזויפת של חוסר-אונים,
ועוקב רגע אחר תגובתו של מיכה. הוא היה מסמן לשלום, יוצא,
ונועל אחריו את הדלת.

מיכה היה מביט סביבו בשקט ונאנח. הריח היה ריח אפר. הוא היה
מסיים את הסיגריה בשקט, נועל את נעלי-הבית ומטאטא את הסלון.
הוא היה אוסף במטאטא וכף אשפה את כל החוטים לתוך שקית זבל
שחורה וגדולה, סוגר היטב, ויוצא לזרוק את זה בצפרדע הירוקה. אז
היה שוכב שוב במיטה, מעשן ושומע רדיו.