פותחים את הקלסר, הכול נשפך,
מלא ניירות כאלה ישנים ופתקים וחשבונות ודו"חות.
אין מקום על הרצפה.
ואז מתחילים למיין את הכול לאותה השקית השחורה העבה,
שקית הפלסטיק, שקית הזבל,
ויחד עם הניירות האלה הישנים יש מלא אבק ולכלוך,
וכמה פקעות של צמר או שיער או שניהם והם מלוכלכים.
יש מטאטא ליד הארון ויש כף אשפה מה שקוראים יעה במקומות
מסוימים,
אבל צריך כף של טרקטור בשביל לאסוף את כל הזבל הזה מהמוח של
הדירה.
תזרוק אותו לצפרדע הירוקה ושיבואו מהר לקחת את זה מכאן כי הריח
מסריח ואי-אפשר לנשום.
אולי נמרק ונרחץ את הכלים האלה שאנחנו אוכלים בהם, כי באמת
צריך שהם יהיו נקיים,
ואח"כ גם נטבול בים עירומים, מעורבבים בנים-בנות, ונתפוס קצת
שמש, ים וגלים,
ואולי נאכל איזה ארטיק קרח קטן, ונשתה אולי קולה או בירה
מכבי.
השמש גדולה מעל לים, והיא צובעת אותו בכתום וצהוב,
ויש כאלה עדיין עם סנדלים כאלה מגומי או קלקר, אבל הרוב הולכים
והולכות יחפים,
וחלקם גם עירומים/ות מי יותר ומי פחות, ומי לגמרי.
זה יפה ככה מול הים, מול הים התיכון, מול כל המפרץ הענק הזה
שסביבו יש ארצות אירופה, המזרח-התיכון ואפריקה.
גם הילדים הכי קטנים צובעים את המתכת בזהב,
ומתפללים לארמונות מחול רטוב שהם בונים בדליים קטנים וכפות
קטנות מפלסטיק,
ואז בא גל גדול ומוחק אותם.
כמו שהייתי מכאן, הם אומרים,
כמו שהייתי ורוצה להיות עכשיו ולתמיד,
בלי קסדות על הראש, דרגות על הכתפיים,
נעליים כבדות ואיזה כלי-נשק כבד שעושה חורים באוזניים ובראש.
כי זה באמת ים, וזה מה שנשאר ממנו, ונשאר ממנו הרבה.