[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רון תמם
/
התחיל בדיכאון נגמר

פרולוג


היא התגוררה בקומה שביעית, עם בעלה, דירה שכורה, 4 דירות
בקומה, שתי מעליות. כאן לא היו חדרים, שולחנות טיפול, מיטות
אשפוז, פינות המתנה עם מושבי עור פלסטי , גם לא היו אנשים
בחלוקים של רופאים וחולים. רק המספר של הקומה היה דומה. מה היא
אשמה שבחרה לגור בקומה שבשבילי סימלה את הסיוט המוחלט? אצלה
לפחות האוכל היה הרבה יותר טעים.

היא הכירה אותי מלפני ולפנים ואני הכרתי אותה כמה שאפשר, האחות
הגדולה שלא היתה לי ויש לי 2 אחיות כאלה. השיחות שלנו התחילו
תמיד בנקודה א' ונגמרו אי שם בגלובוס או בגלקסיה אחרת, הארוחות
שלה היו תערובת של טעמים וצבעים. אני לא זוכר מה היה על
השולחן, אבל אני זוכר שהשיחה שלנו הפעם היתה בגוף קטן, מוגבל,
גוף של מטר שבעים, שנע 31 שנה בתוך עצמו, מחפש דלת יציאה.

היא היתה הטלפון הראשון שלי באותו ערב, היא לא ענתה. כמו אסיר
טוב שמותר לו רק שיחה אחת, מיהרתי לנצל את זה שהסוהר הלך לשתות
או נרדם, ועשיתי שיחה שנייה. הפעם זה הצליח, זה תמיד מצליח
בפעם השנייה.

היא הזמינה אותי לארוחה שבועיים אחרי המקרה, לא רצתה שאהיה לבד
ביום שישי. כשישבנו לאכול צחקתי ואמרתי לה, נדמה לי שכולם
מפחדים מזה וכל שבוע מישהו אחר מזמין אותי אליו הביתה,עוד מעט
לא יהיה מי שיזמין יותר.

לא זוכר את הדיאלוג שניהלנו, אולי זה רק אני שדיברתי, הוצאתי
הכל, פחדים, זיכרונות, חטאים, אמונה, והיא שראתה כבר אנשים
במצב גרוע יותר לא נבהלה, הנהנה בראש, שאלה מדי פעם שאלה,
חייכה, כמו שאני חיכיתי לרגע בו הכל יצא, היא היתה מוכנה לרגע
בו היא תשמע הכל.

לא זוכר כל מה שהיא אמרה באותו ערב, רק דבר אחד לא שכחתי מאז,
דיכאון זה לא מצב טבעי, היא אמרה, זה לא הבסיס שלנו, לא חייבים
להיות בדיכאון, לא נולדנו כאלה, אפשר גם לצאת מזה.



ההתחלה של כל זה או איך עמיר בניון הפיל אותי

הכל התחיל בערב שישי אחד, התאריך המדויק לא חשוב. הייתי בשלהי
התואר השני, עבדתי במשרה מלאה, אחייני הראשון עמד לצאת לעולם,
מונדיאל 2010 עמד בפתח.

כל זה רק הקדמה, כי האמת היא, שהכל התחיל הרבה קודם, שנה קודם
ואולי 31 שנה קודם. אבל לא נלך כל כך אחורה. באותה שנה לא היתה
מחשבה שלא עברה בראשי וכולן היו שליליות, מלוות בתסכולים,
מועקות, תחושה אמיתית שזה DEAD END. בזמן שאני ניסיתי לשמור
פאקינג פוקר פייס. רק שלא היה לי כלום ביד, רק שקר גדול.

בצהריים כתבתי שיר, יותר תפילה לאל שאני לא מכיר, ביקשתי בו
שיגאל אותי מייסורי, ואחרי שאלך לישון לא יעיר אותי עוד. הוא
לא הקשיב. בערב טיאטאתי את הבית ובאמצע שיר של עמיר בניון,
נפלתי נפילה חופשית. במטבח מול דלת המרפסת הקטנה, מצאתי את
עצמי בוכה ומיילל, רואה רק קיר שחור מולי בזמן שהכלבה ניגשת
ללקק אותי. נפלתי בדיוק ליד איפה שעמדה קערת האוכל שלה.

לקח לי שניות להבין, זה עכשיו או לעולם לא. או שאני חותך או
שאני נשאר, או שאני מתקשר לעזרה ומספר הכל או שלעולם לא יהיה
לי סיכוי נוסף. בחרתי באופציה הראשונה של האופציה השנייה.

אחזתי את הטלפון, כולי רועד ובוכה, יודע שמשהו קרה רק לא היה
לי מושג מה, חייגתי אליה והיא לא ענתה, אתם כבר יודעים את זה,
בטלפון השני התקשרתי לאימא והיא ענתה. שומעת אותי בוכה ולא
מבינה. חשבה שמשהו נפל עלי ונפצעתי, היא לא ידעה כמה היא
צודקת. היא נסעה אלי במהירות, מחזיקה אותי על הקו, מבקשת
שאדבר, אות חיים זה נקרא. עולה במדרגות לדירה ומוצאת אותי
בפינת החדר, יושב ובוכה על הרצפה. היא יושבת לצידי, מנסה להבין
מה קרה לי, למה כל כך רע לי, פולטת דברים ואני מבקש ממנה
שתשתוק, מנחמת אותי שלעולם לא אחזור לשם ואני עונה שמעולם לא
יצאתי משם. אף אחד לא יוצא משם. מזגה לי כוסית ויסקי, נתנה לי
קוביית שוקולד, אפילו הסכימה להדליק בשבילי סיגריה. היא נשארה
לישון על מיטת נוער קשה,אחרי שעתיים החליטה שאני בסדר והלכה.
אני נשארתי לראות קזבלנקה עד אמצע הלילה.

למחרת ארוחת צהריים קשה, כולם באו, זו היתה ארוחת התערבות רק
שאיש לא ידע עליה אז לא אמר מילה. אחרי שהלכתי אימא סיפרה להם
הכל, מה בפרטים ומה לא. בצהריים ההיא מהפרולוג באה אלי לשיחה,
קיבלה הכל בלי הפסקה. בערב קיבלתי שיחות עידוד.

הדיכאון יצא לאור.


חוזרים אל הספה

במשך שנה לפני שהתרחש המקרה , אשר מאז אני מכנה בשם
"ההתמוטטות", דמיינתי את עצמי חוזר אל טיפול פסיכולוגי. הבנתי
שאי אפשר להימלט מזה, אבל חיכיתי לרגע הנכון לחזור אל הספה.
כשהדיכאון יצא לאור, ידעתי שהרגע הגיע.

היה משהו מזכך בידיעה שזה עומד לקרות. זו היתה פעם רביעית שלי
בסבב טיפולים. הרגשתי כמו חולה שנכנס לסבב נוסף של טיפול בנגיף
המתפרץ. נגיף הדיכאון והעצב. אם זה נשמע למישהו חולני אז זה
בגלל שעולם הדימויים שלי לא רחוק מזה.

הסבב הראשון היה בגיל עשרים, יצאתי מהצבא, בטוח שהעולם מחכה לי
אבל לתומי גיליתי שאני מרגיש כמו בן 40 שלא עשה כלום בחייו, כי
הוא רק בן 20. הסבב השני היה בגיל 21. חזרתי מטיול ראשון אחרי
הצבא,והרגשתי בדיוק הפוך ממה שהרגשתי קודם. לא היה איכפת לי לא
לעשות כלום עם חיי.
בגיל 24-25 חזרתי לסבב שלישי, הייתי באמצע השנה השנייה שלי
באוניברסיטה ופחדתי שהעולם התחיל לרוץ ואני לא אספיק לתפוס
אותו. כעת בגיל 31 זה היה הסבב הרביעי.

באתי בתקווה שהפסיכולוגית תיתן לי פטור, פטור מהחיים, תאמר לי
שאני בלתי ניתן לתיקון, שיש לי נטיות דיכאוניות על גבול
האובדניות, רציתי שתאשר את כל מה שהרגשתי ולא תנסה לעשות דבר
לשנות את זה. אבל היא, בדיוק כמו כל האחרים סביבי, פשוט לא
ויתרו. ואני בטיפשותי לא הבנתי את האבסורד שבעניין, אם אני
חוזר בכל פעם לטיפול במטרה לתקן את עצמי, איך יכולות להיות
נטיות דיכאוניות על גבול האובדניות, איזה בן אדם דיכאוני מנסה
להציל את עצמו מפני הדיכאון?

בפעם הראשונה שהופעתי אצל הפסיכולוגית, הרגשתי שהיא חיכתה לי.
היא, הספה, הקליניקה שנראית יותר כמו דירה מאשר כמו קליניקה של
פסיכולוגית שיומנה מלא כל הזמן במטופלים.

לא אשקר, לא הרגשתי בטוח, ידעתי שאת הפטור אני לא אקבל, מנגד
ראיתי כבר את החבלים נזרקים לעברי.







זמן דיכאון

איך להסביר דיכאון לאנשים שמשתמשים במילה לתאר את מצבם בעודם
מחייכים חיוך עליז או לאנשים שמעולם לא ידעו עצב מהו.

ואני לא מוכן לשקר, אני יודע היום כמו שידעתי אז, יש לי את
נגיף העצב. הייתי ואולי אני עדיין חולה במחלה שלא מספיקה
תרופות בנוסח ארוחה טובה או מוזיקה איכותית כדי לפתור. שנה
הסתובבתי בידיעה שיש לי את הנגיף והוא עלול להתפרץ בכל רגע. לא
ניסיתי לשכנע את עצמי שאני טועה, לא סיפרתי לעצמי שקרים שזה רק
מצב רוח וזה יחלוף. אני שונא לספר לעצמי שקרים, עד כדי כך שאת
האמיתות שסיפרתי לעצמי הפכתי לקשות בכוונה. זה סוג השקר היחידי
שהייתי מוכן לספר לעצמי.

ואם מישהו רוצה להבין מה זה מרגיש, אז שידמיין קולות בראש שלא
מפסיקים לדון לשחורות, שפיטה אינסופית שבסופה תמיד נמצאים
אשמים. זו תחושה של מחנק, סגירות, בדידות איומה, חצי כיתת
יורים, חצי מיטת חולים.

הכל משתנה כשאתה בדיכאון. האוכל שאתה אוכל לא חשוב, האנשים
שאתה פוגש משעממים אותך, הסרטים הופכים חסרי משמעות, מה הטעם
בספרים אם הסוף שלך לא טוב כמו שלהם, העבודה לא מעניינת,
הלילות הם לילות של נדודים, והחלומות הם סיוט מתמשך.
אפילו המוזיקה משתנה. רצף של שירים עצובים, מפוסט פאנק בריטי
ועד מטאל וראפ זועם, כי הצרחה היא טובה והסבל הוא נפלא.

וכאן מגיעים לבעיה המחשבתית שליוותה אותי מהיום בו גיבשתי דעה
משל עצמי וראיתי את העולם דרך העיניים שלי. הסקסיות שבדיכאון.
שנים האמנתי שהדיכאון הוא סקסי. הוא מרגיש אמיתי ועמוק, נשמע
טוב, נראה נפלא, הוא הופך שירים לאומנות ואת החיים ליצירה
בדיונית. שיר עצוב עדיף משיר שמח, וסרט עצוב מרגש יותר מסרט
שמח. תמיד אעדיף לקרוא סיפור על נרקומן משולי החברה מאשר לראות
פרק ביפים והעשירים. אולי בגלל שאני לא יפה ולא עשיר, אולי
בגלל שאני נרקומן של מחשבות ארורות.

אז שדרגתי את חיי, בשנה אחת, החלפתי דירה, מקרר, פלאפון, קניתי
אייפד, מערכת קולנוע ביתית. מבחוץ הייתי בן אדם חדש. מבפנים
ידעתי שום דבר מזה לא משנה, אני בדיכאון.

יש אנשים שצוללים עם הדיכאון ואחר כך יוצאים איתו לסיבוב
הופעות בתקשורת. לי לא היתה תקשורת, אז סיבוב ההופעות שלי כלל
מבטים עצובים, שיחות קשות, כתיבה אלימה, התבודדויות ומחשבות
מטרידות. רק דבר אחד לא הבנתי. אני לא בן אדם דיכאוני יש לי רק
את הנגיף. כל הזמן חיפשתי דרכי לחסל אותו או לפחות להרדים
אותו, חיפשתי הסחות דעת, כתיבה, ספורט, ציור, הפגנות, אבל
ידעתי מה יהרוס אותו, אבל בשביל לגלות מה זה, תצטרכו לקרוא
הכל.

אבל לפני שנגיע לתרופה האמיתית, ידעתי גם אז מי הציל אותי. הם
אמרו שהיא רק סיבה, ואם היא לא היתה סביר להניח שהייתי מוצא
משהו אחר, כי הרי אני לא בן אדם אובדני או דיכאוני באמת, נכון?
  אבל אם אתה מחפש סיבה, כדי שהיא תהיה נסיכה בת שנתיים וחצי
(היום כמעט ארבע), איתה זה קל יותר. בכל מבט, בכל חיוך, בכל
פעם שהיא מחבקת, שקולה קורא, ידעתי אני לא יכול להחמיץ את זה.
בשום פנים ואופן לא.






תמונות קצרות מדיכאון

היום יום נראה רגיל, שיגרתי, יותר מדי שיגרתי. קמים בבוקר,
אחרי לילה של שינה או חצי שינה, מורידים את הכלבה, מתקלחים,
שותים קפה , אוכלים עוגה, מעשנים סיגריה עם העיתון , יוצאים
לעבודה, מעבירים 10 שעות עם פנים מזויפות וחוזרים הביתה, אל
המחשבה שבבית לא מחכה שום דבר, שהערב יהיה כמו הערב של האתמול
ובסופו יהיה לילה דומה ללילה של אתמול ומחר בבוקר נקום כמו
שקמנו היום. ובכל הזמן נמצאים לבד, מנסים להוציא את המילים,
מבקשים שמישהו ישמע, ממציאים סיפורים שמחליפים את החיים,
מדברים לעצמנו ושומעים את הקול שלא מפסיק לשפוט ולנצח על מקהלת
המחשבות. מדי פעם מנסים לבכות אבל מה עושים שאי אפשר? כותבים
וכותבים, ונדמה שכל מה שאנחנו זה מילים, והחיים שלנו הם השירים
שאנחנו כותבים.

וכן, מדי פעם יש חיים, מדי פעם ממציאים לעצמנו כאלה, הרי אנחנו
לא אובדניים, נכון?

החתונה והשמחה שלא היתה

כמה שבועות אחרי אותו יום שישי, בזמן שאחותי שוכבת בבית חולים
עומדת ללדת את בנה הבכור, אחייני השני, אני עומד בגן אירועים
בשרון, סביבי המון אדם מיוזע, רוקד ושר. אני רואה אותו מחייך
חיוך שלא הכרתי, לא אצלו ולא אצל אחרים, היא עמדה שם לצידו,
יפה ומאושרת כמו שרק כלות יכולות להיות מאושרות.

אותו הכרתי שנים, מגיל שלוש או ארבע, חבר טוב שהיה נעלם
לשבועות וחוזר כאילו כלום לא קרה, איתה לא החלפתי מילה מעולם,
בטח היא לא שמעה עלי בכלל. יום אחד הוא הכיר אותה, קצת אחרי זה
סיפר לי שהוא מתחתן, לא שאלתי שאלות, הוא לא אחד כזה ששואלים
אותו, לרוב הוא עונה בעצמו.

הבטתי עליהם כשהוא נשבע לירושלים המאוחדת, והיא הורידה את
ההינומה. ההמון רץ לחבק אותם, ניגשתי גם אני, הוא הודה לי
שבאתי, מאוחר יותר שאל אותי איך היתה הדרך, לא רציתי להגיד לו
שהוא צריך להגיד תודה שבאתי. ידעתי שלא היתה לי ברירה, אם לא
הייתי בא, לא הייתי מעז להישאר איתו בקשר. מאז אנחנו באמת לא
בקשר...

הסתלקתי משם אחרי האוכל, הסברתי לו שמאוחר ואני צריך ללכת
לעבוד מחר. שקר שמותר לספר.
כשהגעתי הביתה, נשכבתי על המיטה ושאלתי את עצמי, למה לא עכשיו?
איזו ברירה נותרה לי? מה שהוא הרגיש הערב לא ארגיש לעולם, ואם
לא ארגיש תחושה שכזו, מה הטעם בשאר? כלום, שום דבר.


הספורט כתחליף

באיזה שלב בשנות העשרים לחיי החלטתי להתחיל לשמור על עצמי. לא
שקודם לכן הייתי אוכל בלי הפסקה, אבל בילדותי הייתי שמן ושנאתי
את זה. היו לי הזדמנויות לי להוריד במשקל וניצלתי אותן. בשנות
העשרים החלטתי לא רק לשמור על המשקל אלא גם לעבוד על הגוף.

בשנה לפני התחלתי להחמיר עם עצמי, רצתי בבית על הליכון, הייתי
עושה הליכות, כפיפות בטן, מתח, משקולות כל מה שבא. מישהו צריך
להיענש והוא ייענש חזק. אם אין מפקד בסביבתך תהיה אתה המפקד
ותהרוג את עצמך לאט.

לא ברור מי היה צריך יותר את מי. הדיכאון את הספורט כדי למצוא
דרכים להעניש את הגוף או הספורט את הדיכאון כדי שתהיה לו סיבה
להתקיים.  שניהם חברו יחד.

זה התחיל בריצה, פעמיים, שלוש, ארבע פעמים בשבוע. שלוש וחצי
קילומטר, חמש קילומטר, שמש, גשם, לא משנה מה. האדרנלין זורם,
העצבים רופפים, האוזניים בוערות ממוזיקה קשה, אשכרה רוקי בלי
מטרה.
אך גולת הכותרת היתה השחייה. אני ששנאתי לשחות, שנאתי ים
ובוודאי בריכה, זכר לימי ילדותי, אז אימי נהגה להכריח אותי
ללכת איתה ועם אבא לים בשבת למרות שלא רציתי, אני שלא הבנתי מה
כל כך כיף במים ועדיף להישאר בחוף, אני, עשיתי מנוי לבריכה
והתחלתי ללכת פעמיים-שלוש בשבוע.

לא השחייה עצמה עשתה לי טוב, אלא תחושת השקט, השלווה שהמים
מעניקים. בריכה ראשונה עשיתי בצלילה. בהתחלה חצי בריכה ולאחר
מכן בריכה מלאה. שקט מוחלט. רק אני והמים. בלי מחשבות ובלי
שאלות. אחר כך עליתי על פני המים והתחלתי לשחות. אז גם הופיעו
בדרך כלל השאלות, הזעם, הכאב, לא חשבתי שהם ייעלמו בבריכה אבל
לפחות היתה איזו שלווה במקום בו הם יצאו.

היו רגעים שהבטתי על האנשים הזקנים ששוחים לצידי, קינאתי בהם
על זה שבגילם הם עדיין שוחים. מצד שני, לא הרגשתי כל כך רחוק
מהם. ההבדל היה רק במספר, רק במספר.

לומדים לכתוב או שכותבים את מה שלמדנו

מעולם לא חשבתי שבן אדם צריך ללמוד לכתוב. ההנחה שלי היתה שכל
אחד יודע לכתוב, הוא רק לא יודע שהוא יודע. מה הבעיה לקחת דף,
עט ולכתוב? מקסימום כותבים שטויות, מיליונים עושים מזה
מיליונים.

ובכל זאת נרשמת לסדנת כתיבה. היה זה עוד ניסיון להראות שאני
צולל בזמן מציל את עצמי. אבסורדיות של המחשבה. פחדתי להשתעמם
בבית בערבים, אז חיפשתי דברים לעשות, השחייה והריצה היו דבר
אחד, הסדנה היתה דבר נוסף. 21 פגישות, כל יום שני, שבע בערב.


היינו כיתה של 7-8 אנשים ומנחה אחת שבמקרה או לא במקרה גם
אהבתי את המוזיקה שהיא עשתה בעבר. ובמקרה גם היא האמינה שכל
אחד יכול לכתוב (לסדנה שלה קוראים "אם אתה יודע לדבר, אתה יודע
לכתוב"). חלק מהאנשים בסדנה לקחו את זה ברצינות ובאו אליה.

ההתחלה היתה קשה. בשיחה הראשונה נשאלתי למה באתי, עניתי שנמאס
לי לכתוב בגוף שלישי ואני רוצה לכתוב על עצמי. נרקיסיסטיות
דיכאונית שכזו. מנגד לא בטוח שמישהו יבין למה אני מתכוון.
המנחה, מנוסה בסיפורים של אנשים שחושבים שלא יבינו אותם, אמרה
שכל סיפור שלנו הוא גם סיפור של אחרים, הם פשוט לוקחים את זה
מהמקום שלהם. הייתי רוצה לומר שנרגעתי אבל אני לא.

ההמשך לא היה קל יותר. הטיפ שהמנחה נתנה בין השורות ועליהן
היא, תכתבו כמו שאתם, אל תנסו לכתוב כמו מישהו אחר כי הוא יעשה
טוב מכם ואף אחד לא יכתוב כמוכם טוב כמו שאתם עושים את זה.
ובכן, אני שחלמתי לכתוב כמו עמיר לב או ספרינגסטין, גיליתי
שעדיף לי לזנוח את הרעיון הזה.
למזלי גיליתי שלאנשים כמוני זה לא כזה נורא, רק מעט מדכא. הרי
הייתי בדיכאון, ולכתוב כמוני כעת, לא יוציא את זה אחרת.

אך כל שבוע זה השתפר עד שנדמה שלא היה יותר לאן להשתפר. כל
השבוע חשבתי איך לכתוב את הסיפור שלי בצורה שהם לא יצפו לה,
בצורה שהם לא ישכחו אותו. ככה הם קיבלו אותו, בדמעות, הלם,
ומלאי תשבחות. אהבתי לראות את המבטים שלהם, שמחתי לשמוע את
הפידבקים שלהם, רימיתי אותם ואותי כשאמרתי שזה לא מעניין אותי,
אני אשכרה נהניתי מזה, פעם אחת רציתי לשמוע מישהו, שאני לא
מכיר, בפנים גלויות, אומר לי שאני טוב בזה, פעם אחת רציתי
לראות מישהו נקרע מזה. והיו כאלה שבכו מזה.

בתחנת אוטובוס, אחרי אחת הפגישות בה גרמתי לכולם להשתתק, ורגע
אחרי שהמנחה שלחה לי הודעה בפלאפון שהיא מצטערת שהיא ירדה עלי
אבל היא היתה חייבת כדי שלא יבהלו או משהו כזה, הוצאתי את זה
בפניה. אמרתי לה שאני בכלל לא רוצה בזה, לא רוצה את הכתיבה ולא
רוצה את הכישרון, הם לא מבינים שאני בא לסדנה או כותב ככה בגלל
מה שאני ומי שאני, בגלל דיכאון ארור. הם לא מבינים כלום.

זה היה כמו טיפול ארוך. טיפול של מילים. האמת יצאה שם בכל
הגדלים האפשריים, ואחרי שהיא יצאה כבר לא היה ניתן למחוק אותה,
לא ניתן לשכוח אותה, איש לא יכול היה להעלים אותה. לא סתם
אנשים שיוצאים מהארון מרגישים שהם חיו בשקר לפני שיצאו ממנו.
ככה גם אני הרגשתי, איש של מילים שלא יודע לדבר, כותב את זה
ועכשיו היא פרוסה בפני כל. מי שעוד זוכר לא ישכח. וזו היתה
הכוונה.

הנסיכה הקסומה

מעולם לא אהבתי ילדים עד שהיא יצאה לאוויר העולם, מאז לא אהבתי
את רוב הילדים ועליה מתתי.  
לא אהבתי ילדים כי הם נתפסו בעיניי כמזיקים על גבול
הטרוריסטים. חסרי מוסר, חסרי כבוד, חסרי ערכים. לא שהייתי
שונה, אבל גם את עצמי לא ממש אהבתי, נאה דורש נאה מקיים.

אבל נניח לזה עכשיו, זה לא קשור. היא האור של חיי. מהרגע שיצאה
לאוויר העולם ועד היום. אור גדול שלא מוכן לוותר עלי והולך
אחריי לכל מקום. בחיוך , בצחוק, במילה, בשאלה, במבט, כשהיא
קוראת בשמי האור שלה מעליי. אפילו כשהיא עצבנית ומסרבת לשחק,
תמיד הוא שם

באתי לבקר אותה בימי שישי או שבת, ניסיתי לדבר איתה לפחות פעם
בשבוע. הייתי צריך את האור הזה.
שעה או שעתיים בהם אני יכול להניח את החיים שלי בצד. היא גרמה
לי להרגיש מה שאחרים לא ניסו או לא הצליחו לגרום לי להרגיש,
חשוב, מיוחד, לא מישהו שאפשר לוותר עליו, מישהו שאסור שייעלם.


היינו משחקים בכל משחק שהיא רצתה, לא האמנתי מעולם שאשחק
בבובות או שבגיל שלושים ואחד אשחק בלגו ובחוות של חיות. מתברר
שהילד שבך תמיד חי הוא רק מחכה לילד שיוציא את זה ממנו. היא
הצליחה להוציא אותו ממני. היינו יושבים, מאכילים את הבובות שלה
ואני הייתי העוזר שלה. היינו מתחבאים והייתי רודף אחריה, היא
היתה עושה גלגולים ואני הייתי מחזיק אותה, הקראתי לה ספרים
והיא היתה מאבדת עניין באמצע. כל רגע היה חשוב פי כמה מרגעים
אחרים בחיים, כי בתוכם הרגשתי שזמני לא הולך לאיבוד, ושאם הם
יימשכו, שום קיר שחור לא יצליח לגרום לי להתרסק עליו.

האור שהיא הקרינה סנוור את הקיר השחור והפיל אותו, ואת זה היא
עשתה בשבילי.

הטיפול הבריא

מדי שבוע, כל יום ראשון בערב, ישבתי על אותה ספה, באותה תנוחה.
מבט על השעון, שתיקה קלה, כוס מים ליד, והכל משתחרר. פקק יוצא
מבקבוק והקצף, או במקרה הזה המוגלה, פשוט יוצא החוצה.
סיפור אחר סיפור, חלום אחר חלום, מעשים מהשבוע האחרון או
זיכרונות מלפני שלושים שנה.

פרסתי את עצמי לחתיכות קטנות , ידעתי, כמה שיותר קטן כך יותר
טוב. הפסיכולוגית הביטה בי והקשיבה. לא כתבה שום דבר, היא עשתה
את זה אחרי הטיפול אני יודע. מתעקשת לשאול מדי פעם שאלות דומה,
לא מבקשת שאשנה את הסיפורים כשהם הפכו דומים, ואני סיפרתי אותם
ונתתי להם פרשנות בצידה. פסיכולוג בגרוש שיצא מהאופנה.

אומרים על אנשים שמספרים את אותו סיפור שוב ושוב, שהם כבר לא
זוכרים את הסיפורים אלא רק את הזיכרון שהם מספרים. ובכן, אני
זכרתי, זכרתי הכל. רק הפרשנות או הקטלוג שלהם השתנה עם השנים.

זכרתי נסיעות לירושלים, שיחות עם רופאים ואחיות, זריקות
לוורידים, נרות בתחת, חדרי התאוששות, חדרי ניתוח, אוכל מחורבן,
תחבושות, את סבבי הרופאים והאחיות, ואת המעליות, איך אפשר
לשכוח אותן.
זוכר הכל, כל יום אני מזכיר לעצמי את הסיפור, מפחד לשכוח, יום
אחד אצטרך להעביר אותו הלאה.

באופן מוזר תפסתי את הטיפול בצורה שונה משתפסתי טיפולים
רפואיים שעברתי. כאילו מדובר במשהו עמוק יותר, אומנותי יותר,
כמעט בריא יותר. למרות שבכל פעם שהתחלתי סבב אצל הפסיכולוגית,
הרגשתי כמו חולה שנכנס לעוד סיבוב טיפולי בבית חולים. אם מישהו
חושב שזה מוזר, הוא לא טועה. עולם הדימויים שלי בעייתי.
מבחינתי אני בכלל אסיר משוחרר, שבילה תקופות בבית כלא שנקרא
בית חולים, ומעת לעת יצא ממנו, אך כמו כל אסיר משוחרר, גם הוא
מועד לנפילה, וחוזר אל הכלא, אל המקום אותו הוא מכיר ושם הוא
מרגיש בטוח. שנים סירבתי להכיר בזה, לא הצלחתי לומר את זה
בקול, אבל ידעתי שזה נכון. הטיפול הפסיכולוגי אגב, היה תהליך
השיקום. כל אסיר חייב לעבור תהליך כזה.

לכם זה בטח נשמע בעייתי, אך תנסו להיכנס לראש של חולה. הוא
נכנס לבית חולים, ממנו הוא יכול לצאת רק עם אישור רופאים.
המחלקה בנויה כמו כלא בלי חצר, יש את פינת האחיות ששומרות
שהחולים לא יברחו, כמו סוהרים, יש את הרופאים שמחליטים מי
יישאר ומי יצא כמו וועדת השחרורים. יש השכמה בכל יום בשש, מסדר
חולים במיטות, אוכל מחורבן, יום שלם שצריך להעביר, שעות ביקור,
ובעיקר חופש מחורבן שנמצא בחוץ ואליו מגיעים רק אם מבריאים או
מתים.

ואני? אני לא הייתי חולה, אני בעיניי עצמי הייתי חוטא, חטא
סודי ביצעתי, נסתר, ועליו אני משלם ואשלם כל חיי. כמו כל פושע
שנכנס לכלא על חטאיו, נכנסתי לכלא שלי על חטאיי. העונש הוא לא
הדיכאון, העונש זה כל השאר. כנראה שקיבלתי חנינה, כי הנה אני
כבר לא בעונש.  נחזור לזה.

היא הכירה אותי, היא גם לא פחדה לומר את זה. שלוש סבבי טיפולים
עשו את שלהם. כבר מהפגישה הראשונה בסבב הרביעי, אחרי שסיפרתי
לה על התמוטטות שלי, היא סירבה לקבל את זה, אמרה שאני חזק, חזק
הרבה יותר ממה שאני חושב. היא לא נתנה לי את הפטור המיוחל. היא
סירבה לעשות כך גם כשרעדתי, כמעט בכיתי, הוצאתי את כל האמיתות
החוצה, גם שתיארתי בפניה את המכות, ישבה מולי ולא השתכנעה. גם
היא לא הסכימה לוותר עלי.

אך את האמת הגדולה היא סיפרה לי. האמת שבגללה חזרתי לספה
בקליניקה שלה הפעם. האמת על ההסכם שהופר לו. היא תיארה זאת כך,
ואולי אני מתאר זאת כעת מתוך הזיכרון שלי.
לך היה הסכם עם העולם, אתה לא תספר לעולם מה עברת ואתה בתמורה
ביקשת שלא ישאלו ולא יתייחסו.  לא למראה ולא לעבר הרפואי שלך.
עם הזמן גילית שהעולם הפר את ההסכם שהוא מעולם לא התחייב למלא.
הוא כן שאל שאלות, כן התייחס, כן סירב לקבל אותך כאחד משלו.
ברגע שגילית את זה, התמוטטת.

אז עכשיו עולם, תשים לב, אתה תאכל את הסיפור שלי מכל הכיוונים.
אני אספר לך אותו בקול, אכתוב עליו, אדבר על זה, הכל. עכשיו לא
אספר רק על המראה ועל העבר הרפואי שלי, עכשיו אספר על הכל, על
בושה, לעג, קנאה, רצון עז למות, תחושת המחנק, תחושת הכלא, לא
מתאים לך? זבש"ך.
הגילוי הזה עזר לי. הבנתי שאפשר לכתוב ולדבר ממבט ראשון,
המערכת שבי למדה לקבל אותי, לא רק באופן מילולי גם חוויתי.
עכשיו העולם צריך להתמודד עם זה.

אחרי כמה שבועות של טיפול, היא הציעה לי לפנות לפסיכיאטרית על
מנת לקבל כדורים נגד דיכאון. בהתחלה התנגדתי, זה התפקיד שלי,
להתנגד ואז להסכים ולגלות שאחרים צדקו ואני טעיתי. חששתי
להתמכר. זכר מגוחך לסרטים שראיתי בהם אנשים התמכרו לכדורים.
חשבתי שהחיים הם סרט או להיפך. זכרתי גם איך בגיל 15 הציעו לי
כדורי הרגעה אחרי אחד הניתוחים וסירבתי. מעולם לא אהבתי
כדורים. אני לא חולה, אני אסיר.

רציתי לעשות את זה בדרך הארוכה, לא לתת לעצמי הנחות, בלי
קיצורי דרך. אתה בדיכאון? תחיה עם זה. תחוש ותחווה אותו. תתפלש
בתוך עצמך, תחפור, תחצוב, תקרע, תפנים, אין קיצורי דרך בחיים.
חטאת? תיענש . קיצור דרך הוא חטא, וחטאים יש לי מספיק.

כמו תמיד השתכנעתי , תחילה זו מהקטע הראשון, אחר כך אחותי,
לבסוף הפסיכולוגית. מתברר שלנשים יש כוח עלי. הן הסבירו לי שזה
יעזור, זה יאפשר לי לעבור את התקופה בצורה קלה יותר. מין מיסוך
עשן בזמן שאני חוצב את דרכי בדיכאון המופלא.

עמדתי בתחנת האוטובוס, מחכה לקו 89, קרליבך , מקשיב למוזיקה
ותוהה איך הגעתי הנה, איך הגעתי לרגע הזה בו אני עומד בתחנה ,
ממתין לאוטובוס בדרך לפסיכיאטרית. זו היתה תחושה קשה, בנוסף
לדיכאון הרגשתי כישלון, איך אני שלא בכיתי כאשר החדירו לי
זריקות, שתמיד סיפרו כמה אני חזק וגיבור ובלה בלה בלה, נפלתי
למצב בו אני צריך להשתמש בכדורים כדי לעבור את היום?

צריך להבין, הדיכאון היה סקסי בעיניי, אך ההתמודדות איתו היתה
חולשה. זה היה אמיץ ויפה להיות עצוב אך זה חטא נוראי להיות
בכיין. על זה נענשים במאסר עולם, עונש מוות, לא פחות. גם
כשהייתי בדיכאון עוד לפני הטיפול, לא רציתי שאיש ידע מזה,
הייתי חזק בעיניי עצמי, גם כשהייתי במיטת חולים, קשור
בצינורות, לא מסוגל לקום ולא לאכול, מובל על ידי אימי
לשירותים, הייתי חזק. ככה חינכו אותי, ככה הם רצו אותי. הייתי
חזק, זו היתה גאוותם, ואני לא הייתי מוכן להרוס להם אותה.

ופתאום, ככה סתם, פסיכיאטרית. לא פסיכולוגית כמו בסרטים של
וודי אלן, טיפול שנע בין הילדות לוויכוח פילוסופי אודות החיים,
זה הדבר האמיתי,  ובעיניי זה היה סיפור של אחרים. ילדות
מתוסבכות, גברים מפונקים, נשים חלשות. הרגשתי כמו גבר שמעשן
ומשתעל קשות אשר נאלץ להודות שיש לו סרטן בגלל הסיגריה. הרגשתי
רע. אולי זה בגלל שאני בעצמי מעשן ובטוח שיום אחד יהיה לי
סרטן.
ישבתי אצלה שעה, סיפרתי לה את כל סיפור חיי. הרגשתי כמו כוכב
ריאליטי שמקבל תוספת ל-15 דקות התהילה שלו רק בשביל לספר איך
הוא הרס אותן. אחרי שסיפרתי לה על הכל, מהורים ועד חברים,
מניתוחים ועד ההתמוטטות, היא הביטה בי ואמרה, מן הסתם אתה מבין
שאתה סובל מדיכאון (באמת תודה, לא שמתי לב), זה טבעי ונורמאלי
לחלוטין, הרבה מבני גילך סובלים מזה. כן אנחנו דור מדוכא.
היא נתנה לי ציפרלקס, בהתחלה חמש, אחרי זה עשר, עם הזמן זה
הגיע לחמש עשרה, עד שזה ירד.
לא אשכח איך אימי בשיחת טלפון מאוחר יותר אמרה/שאלה (אצל
אימהות אי אפשר אף פעם לדעת), אם אני מרגיש רע בגלל שאמרו לי
שאני בדיכאון. זה דיכאון אימא, לא עיוורון .

זה מוזר אבל הרגשתי גאה לקבל את האישור שאני בדיכאון, הנה
הצטרפתי למועדון בו אני יכול להתנהג טבעי, להיות אני. האמת
הגדולה יצאה לאור ואיש לא יכול לקחת אותה ממני. עכשיו אני
במועדון של הגדולים באמת.

אחרי שבוע התחלתי לקחת את הכדורים. שנאתי את זה. למרות שהיה
נדמה לי שאנשים שלוקחים את הכדור מתגאים בזה או לפחות שמחים
שהוא שם בשבילם, אני שנאתי אותו. הוא הרס לי את הדיכאון, לא
נתן לי לחשוב כמו שצריך, עייף אותי, הכריח אותי לא לשתות הרבה,
וגם התפקוד המיני לא משהו. אבל זה העונש על החטא, אז שילמתי את
המחיר, עד הסוף.

האהבה שהוחמצה וטוב שכך

זה היה ניסיון כושל. היום אני יכול להודות שלא הייתי צריך
לנסות בכלל. לא רק שלא היה טעם, גם לא היתה סיבה, זה לא היה
אמיתי, זה היה יותר צורך מאשר רצון. הבעיה היתה שזה היה ניסיון
שני, ניסיון שני שלא צלח.

בראשון אמרתי לעצמי, תצטער אם לא תעשה את זה, בשני הצטערתי
יותר. היום אני יודע שאין לי על מה.

כמו כל אחד אחר במחזור הגיל שלי, זה התחיל במחשב. פייסבוק.
הכרנו עוד קודם, עבדנו גב אל גב באותו חדר, לפני שהיא עזבה
אמרתי לה שאני מצטער שלא הזמנתי אותה לצאת, היא אמרה משהו
בנוסח "מה שהיה אמור לקרות קרה, ומה שלא, לא", לא הבנתי את
הרמז. אני גרוע ברמזים, לא תאמינו כמה.
אחרי שנה שלא דיברנו, יצרתי איתה קשר בפייסבוק, אחרי זה המשכנו
בקשר אינטרנטי. סיפרה לי על אביה החולה, עבודתה המשעממת,
החלומות הגדולים שהיא לא מגשימה ודייטים מהגיהינום. סיפרתי לה
על הדיכאון שלי ועל החיים. היא היתה עוד שלב בחשיפה הממושכת
שלי. היא קיבלה את זה בהבנה, ממילא לא התכוונה לעשות עם זה
כלום.

אחרי כמה שבועות הרגשתי שזה הזמן, אם היה לידי שוטר באותו רגע
הוא היה יורה בי על טמטום. מצד שני, אני מודה לטמטום שלי,
מטמטום לומדים.
אמרתי לה שיש לי משהו לדבר איתה עליו וזה לא לאינטרנט. נתנה לי
את המספר שלה. היה לי אותו פעם ומחקתי אותו. התקשרתי. אמרתי לה
שאשמח לצאת איתה, ושאני יכול לראות את העתיד שלנו ביחד. היא לא
הבינה מאיפה נפלתי עליה, היא בכלל לא נמצאת במקום הזה, אפילו
לא קרוב. לא במילים האלה אבל קרוב.

אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה ומלמולים עזים, אמרה מה שאמרה
ואני את מה שאמרתי, שאלתי את השאלה, שאת התשובה עליה ידעתי עוד
לפני שפתחתי את הפה ובכל זאת רציתי לשמוע אותה מודה בכך. היא
באמת הודתה, לא במילים האלה אבל קרוב. ככה זה אנשים, בתיאוריה
הם לא מאמינים שהם כאלה, במציאות הם הכי קרובים לזה.  לפחות
היא אמרה שהיא לא רוצה לפגוע בי.

אחרי כמה שבועות היא שלחה לי מכתב , סיפרה שקראה שירים שפרסמתי
והבינה שרע לי, לא זאת היתה כוונתה. אף אחד לא רוצה לפגוע אבל
כולם מצליחים. זה מדהים , הא? מאה אחוז הצלחה עם אפס אחוז
כוונה.

החזרתי לה תשובה. אמרתי שהיא פגעה, לא בגלל הלא אלא בגלל
הסיבה. סיפרתי לה כל מה שאני מרגיש, ולא היה איכפת לי שתרגיש
רע. שתשנא את עצמה יותר. היא צריכה לחיות עם תוצאות כמוני, למה
רק מי שנפגע צריך לחיות איתם?

שנה פלוס אני נוהג לעבור מתחת לביתה, בדרך לטיפול. חושש שאתפס
כמטריד אבל מה לעשות זו הדרך. עובר מהר על פני הבית, בנו
שאנליטיות כאילו אני לא מכיר שם אף אחד. בתחילה רציתי שתראה
אותי, תראה ואולי תתחרט על הטעות שלה. אחר כך רציתי שתראה כמה
רע לי. בסוף לא היה איכפת לי אם היא תראה או לא, מצידי היא
יכולה להישאר במקום שלה, להיות רווקה כל החיים שלה, בודדה
ולמות, מצידי היא יכולה להיחנק עם השנאה שחשה אז לעצמה בגלל מה
שהיא אמרה לי, היא יכולה גם לשכוח את זה.
לא איכפת לי.

היום אני יודע שלא אהבתי אותה באמת. אולי רציתי אותה מאותה
סיבה שגברים רוצים נשים מסוימות, כדי לסמן וי בטבלת הכיבושים
שלהם. שלי היתה ריקה, ורציתי למלא אותה בשם אחד לפחות, אז
בחרתי בה. רציתי את מה שאפילו יגאל עמיר זכה בו, ואם הוא זכאי
למה אני לא?
הפסיכולוגית אמרה לי  שאני לא מוכן לאהבה עדיין, נעלבתי, איזה
אדם לא מוכן לאהבה? אבל, היא צדקה.

לקח לי שנה להיות מוכן לקראתה.


מה קורה כשמבינים רמזים

זה היה סיפור קלאסי של בחור שרצה בחורה שלא ידעה אם היא
מעוניינת בו, וכשהיא היתה מעוניינת, הוא לא הבין את זה. זה מה
שהפך את הסיפור לאמיתי כל כך. זה מה שמוכיח שאין רק סיפורים
עצובים בחיים.

הסיפור מתחיל הרבה לפני שהיא נכנסה לחיי. הוא מתחיל בגאווה
מיותרת, עובר דרך כישלון והתפכחות, ונגמר בסוף טוב. סיפור
קלאסי אמרתי.

במשך שנה נכנסתי ויצאתי מכרטיסים של בחורות שחיפשו את אהבת
חייהן באינטרנט. שנה שלמה לא קיבלתי תשובה אחת מהן (אלא אם כן
מחשיבים תשובות בנוסח, תודה אבל לא תודה, בתור תשובה).
במהלך אותה שנה, חבר יקר ופסיכולוגית , כל אחד בנפרד, ניסו
לשכנע אותי לקבל את העובדה שיש מועדונים שיהיה להם קשה לקבל
אותי ואולי כדי שאנסה להיכנס למועדון שמקבל אנשים כמוני.
מועדון של אנשים שעברו דברים דומים למה שעברתי או בסביבה שלהם.
אחרי שנה השתכנעתי, פחות כי רציתי או האמנתי שאמצא שם מישהי
ויותר בגלל שרציתי להוכיח להם שגם שם לא אצליח למצוא. טעיתי מן
הסתם.
נכנסתי לכרטיס שלה במקרה, היא פנתה אלי לא במקרה. במשך כמה זה
התכתבנו ומשם זה התגלגל לשיחת טלפון, בסופה היא שאלה מתי ניפגש
לקפה. קבענו פגישה לסוף שבוע.

נפגשנו בעשירי לתשיעי, אני זוכר את זה כי למחרת ציינו בארה"ב
עשור לאסון התאומים, היא סיפרה לי בדיחה שחורה ואני צחקתי.
במהלך הפגישה, שעתיים של הליכה בפארק לא הפסקנו לדבר ולצחוק.
לרגעים היה נדמה כאילו הפסקנו מתישהו שיחה וכעת אנחנו ממשיכים
אותה, לרגעים היה נדמה שאנחנו מכירים שנים. שום דבר מביך, שום
דבר חדש. היינו שם כל הזמן, פשוט היינו צריכים למצוא את הדרך
להיפגש.

לא אשקר בתחילה לא חשבתי במונחים של "רוצה אותה", אבל ברגע
שהתחלתי לחשוב עליה במונחים כאלה, פשוט לא הפסקתי לרצות אותה.
אחרי הפגישה הראשונה, דיברנו בטלפון כמה פעמים וקבענו להיפגש
ביום חמישי של אותו שבוע אחרי העבודה. הלכנו לאכול ומשם צעדנו
ברחובות ת"א לשדרות ח"ן. לא רחוק מהמקום בו בקיץ אנשים הקימו
אוהלים ודרשו צדק חברתי.  

ידענו שם שעתיים אולי ודיברנו על הכל. נחשפתי בפני כמו שלא
נחשפתי בפני אף אחת מעולם. סיפרתי לה על הטיפול, על הכדורים,
על העובדה שמעולם לא היתה לי אף אחת, על הכל. לא הייתי מוכן
להסתיר דבר, הסתרה זה שקר, ושקר זה מתכון בטוח להרס. לא רציתי
להרוס משהו עוד לפני שבניתי אותו.

ידעתי שטעיתי בגישה הזאת, אף בחורה לא רוצה לגלות שהבחור איתו
נפגשה בדייט שני הוא חסר ניסיון, כזה שמעולם לא חווה מערכת
יחסים, כזה שלא התקלקל עדיין. הן אוהבות אותנו מקולקלים, עם
מומים שהטילו בנו מערכות יחסים בכלל ונשים אחרות בפרט. ככה הן
יכולות לתקן אותנו. אני לא הייתי מקולקל, וזו היתה מגרעה.
ידעתי את זה.

שלושה ימים אחרי הפגישה השנייה, ואחרי ששמרה על זכות השתיק,
היא התקשרה אלי, זה היה שעה לפני הטיפול השבועי, והציעה לי
שנהיה רק ידידים. לא היה לי הרבה מה לומר לה, מלבד שאינני איש
מכירות ולא אוכל לשכנע אותה לשנות את דעתה. הלכתי לטיפול ושוב
מצאתי את כל התירוצים ללמה לא, ולא היו בידיי שום הסברים למה
היא לא אמרה כן. למען האמת גם התירוצים היו קלושים.

אבל הפעם לא הסכמתי להיכנע לתירוצים, שלי או שלה. יום ראשון
הייתי עצוב, יום שני לא ידעתי מה לעשות, יום שלישי יצאתי
למלחמה. עשיתי מה שלעולם לא חשבתי שאעשה, כל היום תכננתי את זה
ובערב התקשרתי אליה, נחוש בדעתי לא לתת ללא שלה להישאר במקומו.
בקול שקט ואולי רועד, הסברתי לה שהיא עושה טעות, שהיא מוותרת
על משהו טוב שיכול לצמוח בינינו, שיש סיכוי רב שזה יצליח,
שעדיף לנסות ולהצטער מאשר להצטער שלא ניסינו, שהיא צריכה לתת
לזה עוד סיכוי.  
הפעם לא הסכמתי לשמוע לא, לא רציתי לשמוע לא שיספק לי שירים
ולא רציתי לשמוע לא שינפק לי הסברים, לא הייתי מוכן לשמוע שום
דבר מלבד כן, זו היתה לחימה מהמוצדקות וההוגנות שנראו כאן
בשנים האחרונות ואולי מעולם. באותו רגע ידעתי שאני יותר לא
חולה ולא אסיר.

כמעט חודש לאחר מכן, בעשירי לעשירי, הפכנו להיות זוג. מתברר
שבזמן הזה היא אמרה כן ואני פשוט לא הבנתי. בזמן הזה למדתי
הרבה על לוגיקה נשית בלי לדעת ועל חוסר יכולתי המובנית להבין
רמזים. היא סיפקה לי אותם ואני סירבתי להבין. לא כאשר התקשרה
אלי בלילה ואמרה לי שהיא חשבה עלי, לא כאשר היא הזמינה אותי
למסיבת יום הולדת עם הטובים שבחבריה, לא כאשר התקשרה לומר לי
שהם חושבים עלי דברים טובים, לא בזמן שהיא כתבה לי ב-SMS,
"בוא", לא כאשר סיפרה לי שהיא חלמה עלי והוסיפה שהיא מתגעגעת
אלי. רק כאשר כתבה לי שהיא תרגיש עשר כאשר אני אהיה איתה,
האסימון נפל אצלי. מזל שאנחנו עוד מייצרים כאלה.

כמו שלא אשכח לעולם את היום בו התמוטטתי כך לא אשכח לעולם את
היום הזה. הלכתי לבריכה וממנה נסעתי אליה. הגוף כולו התרגש,
הוא ידע שמשהו עומד לקרות והפעם זה משהו טוב. חיכיתי לה במקום
הקבוע, היא איחרה, הייתי בטוח שנרדמה ואעשה את דרכי חזרה הביתה
מאוכזב, אבל אז היא הופיעה עם שקית ושמיכה בתוכו, הציעה שנלך
לפארק קרוב לביתה. וכך בזמן שאנחנו יושבים, אני מספר לה על
הוריי והיחסים ביניהם, אם יש כאלה עוד, היא החזיקה את ידיי ולא
עזבה אותן. אז הבנתי את מה שבמשך חודש ימים היא ביקשה להסביר
לי. כל השאר נכתב בינינו.

לעצמי אמרתי שזה לקח לי רק חודש למצוא את מה שרציתי כל הזמן.
שכחתי שלושים שנה של המתנה.

אני שהאמנתי באמונה שלמה שיש משהו סקסי בדיכאון, המרתי את
אמונתי ברגע שפגשתי בה. הבטתי בה והבנתי שיש דברים שנראים טוב
ולא צריך להתחבא מפניהם, ידעתי שזו לא בושה להרגיש שמחה, שגם
תחושה של אושר יכולה להיות אמיתית.

פתאום הכל נראה שונה, המוזיקה השתנתה, מה הטעם במוזיקה
דיכאונית אם אפשר לרקוד איתה לצלילי שירים שמחים? מה הטעם
במחשבות שליליות אם אפשר לחשוב איתה מחשבות טובות, מה הטעם
במבט עצוב בעיניים אם אפשר לחייך בלי לסלף או לעוות את
המציאות, מה הטעם להתפלש בזמן הרע אם אפשר ליצור עתיד טוב?

ועכשיו במיטה איתה, כשכל התוכניות נראות אפשריות ולכל החלומות
יש סיכוי להפוך לאמיתיים, אני חושב בקול רם, הכל תלוי במקום בו
אנחנו עומדים ואיך אנחנו מסתכלים ממנו על עצמנו.  

אולי הם צודקים ומעולם לא הייתי בן אדם דיכאוני באמת, רק הייתי
זקוק לה שתבוא ותגלה לי את זה.

הסיום הטוב, בינתיים

הסיפור נכתב בשבוע בו הפסיכולוגית ואני סיכמנו שנסיים את סבב
הטיפולים הנוכחי בעוד 10 פגישות. אני מסיים אותו ביום הראשון,
אחרי יותר משנה , בו אני לא לוקח כדור נגד דיכאון.

זו היתה תחושה מוזרה להודות שזה עבר. כמו מישהו שיום אחד קם
ומגלה שאין לו יותר אזיקים בידיים וברגליים. אני מכיר את
התחושה הזאת.
הכל קרה כל כך מהר עד ששכחתי שבעצם לקח לי יותר משנה להגיע
למקום הזה. התהייה היחידה שנשארה היתה, זה הכל? ככה זה נגמר?
כמו סוף עלוב של סדרה מפוארת? איפה הצרחה, איפה הדם, איפה
הסכין החדה? אם ככה נגמר דיכאון, מה הפלא שאנשים מדוכאים?

יהיה מי שיגיד, שזה תעתוע זמני וזה חולף, שעוד מעט אתעורר
ואגלה שזה לא נכון.
אפשר לשחק את משחק הנדמה לי הזה, מה היה קורה אילו היא לא היתה
מופיעה בחיי, מה היה קורה אם בסיום הפגישה הראשונה היתה אומרת
שהיא לא חושבת שזה יילך בינינו, מה היה קורה אילו אחרי שיחת
הטלפון ההיא היא לא היתה יוצרת איתי קשר יותר, מה אם היא לא
היתה רומזת דבר או היתה רומזת ואני הייתי מפספס והיא היתה
מכירה מישהו אחר. אפשר להניח הרבה הנחות, אבל אני לא רוצה לשחק
את המשחק הזה, אין לי כוונה לחזור אליו או לתחושה שהוא נותן.
אבל רק בשביל הסקרנות, העובדה שבחרתי להכיר אותה, העובדה
שהפגישה הראשונה הצליחה, העובדה שהיא לא ניתקה איתי קשר,
והעובדה שהבנתי את הרמזים לבסוף, מוכיחים משהו , לא?

במשך כל התקופה הזאת עברתי מכשולים, קירות , חומות אם תרצו,
היו סימנים מוקדמים, לא במקרה הגעתי לכאן, אני לא עשיתי קיצורי
דרך ולא טעויות של המציאות הובילו אותי למקום הזה.

היא ההוכחה, הידיעה, הראיה והיא הפרס הגדול ביותר שאדם יכול
לקבל על זה. , כן, על חטאים נענשים ועל עונשים מקבלים פרסים.
חטאתי, נענשתי, קיבלתי פרס.

לא משקר לעצמי. אני עדיין מאמין שיש בי את הנגיף הזה, נגיף
העצב.  אסיר יודע שהוא עלול לחזור לכלא אם הוא לא יהיה חזק
מספיק להתמודד עם העולם. לא הייתי מודע לזה, אבל אני בחרתי
להתמודד. זו היתה והינה מלחמה יומיומית, ובינתיים אני מנצח בה.


אלכוהוליסטים לשעבר מספרים שהם לא נגמלו מאלכוהול, איש לא נגמל
מאלכוהול, הם בסך הכל הצליחו להתמודד נגד התשוקה או הצורך
לצרוך אותו. עצב הוא לא דבר שונה. צריך להילחם נגדו כל יום, כל
שעה. צריך לספק חוויות, אמונות, תקוות, להכיר במה שיש ולהודות
שיכול להיות יותר.
בשביל זה צריך לרצות לחיות באמת ולא לחכות שמישהו יעניק לנו
פטור מהם.  

וכן, כמו שאת האלכוהוליזם  לא מנצחים לבד,  גם את העצב לא
מנצחים לבד.
זו יכולה להיות נסיכה קטנה, אלו יכולים להיות משפחה וחברים, זו
יכולה להיות פסיכולוגית שמאמינה, וזו יכולה להיות אהבת חייך.
היה לי את כולם ואיתם ניצחתי.

וכן היה לי גם את עצמי,  מתברר







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אבנים זה עוד
כלום.
בקרוב עוד נזרוק
עליכם ביתות.
ביתות יבשות.

ארגון ג'יבנע
הפקות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/2/13 0:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רון תמם

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה