לנשוך שפתיים ולברוח למרחקים
להשאיר מאחור שובל זיכרונות בחול החם
לשרוף את הגשרים

להתרחק ממך מהר עד כמה שליבי נותן
זהו האינסטינקט הראשוני שלי
שעל ציפור נפשי  מגן

לברוח להרים כאילו העולם עצמו עולה בלהבות
או אולי לחילופין מוצף בצונמי ההרסני
משאיר אחריו הריסות רטובות

להמשיך במבט קדימה בעיקשות ברזל
צעד ועוד צעד, נושם עמוק אוויר לא נקי
מרגיש את הרוח הנושבת בגבי
לוקחת אותי על כנפיה השקופות
כמו עוזרת לי בדרכי

לא להביט כלל לאחור
למרות הרצון העז
למבט רגשני אחרון בעינייך
שום טוב לא יצא מזה זאת אני יודע
הרי שלחת אותי מעל פניך

רחוק מהעין
רחוק מהלב

כמה רחוק?