והיה לי קר ללכת ככה בחורף את כל הכבישים. כביסות התנפנפו ברוח
ורעמים התפצחו מעל גגות הבתים המוזנחים. לקחתי את כל אשר לי
בתוך כיס קטן תפור בג'ינס. אמרו לי ללכת לאט ולנוח, אבל לא
יכולתי לעצור. הבתים החליקו פנימה והחוצה והכבישים התנדנדו עם
הגשם. עברתי על פני ספסלים רטובים, גנים ריקים וחשוכים, פינות
אפלות שקראו לי. פיניתי את המחשבות עמוק לפינות מוחי. בעיניים
סגורות ראיתי מצומצם את הדרך המתמשכת ממקום שלא היה קיים למקום
לא קיים אחר. כל השמיים התמוטטו עליי בזעם האלים ואני המשכתי
ללכת. לא היה לי דבר אחר לעשות, הייתי חייב לשכנע את עצמי שיש
לזה תכלית, מטרה, מקום שאליו אגיע בלי להתכוון. ראיתי את פניהם
של אנשים שהכרתי כשעוד היו נערים. הם נעצו בי סכינים בעודם
ממלמלים מילים של נחמה ודבש. ריח הדגים מבין רגליהן של הנשים
וטעם עורן החמצמץ. דוכנים שפתוחים כל הלילה ומציירים לך אותך
בסכום סמלי כליצן עם כנפיים של שוטה, ודוכני עגילים ובנדנות,
ושרשראות עם סמלים מוזרים יצוקים מתכת כסופה שואגת. בגשם זה
היה, בגשם האכזרי כשבפינות החצרות היו מוטלים חתולים מתים.
ראיתי את הנשים עם מטריות פתוחות מחפשות ניסים בגשם ומעמידות
פנים שהן עסוקות וממהרות. הברים התכנסו לתוך עצמם מאחורי אורות
עמומים בצבע דבש וריחות של נפטלין. על המדרכות נמרחו עקבות בוץ
שרגליים רבות נזהרו לא להחליק עליהן כשהן הולכות מהר ממקום לא
קיים למקום לא קיים אחר. הפנים שלי היו פניי שעווה עם סיגריה
יוקרתית בפה ומחשבות של איש חולה ומבריק שמחפש הרפתקאות. אפשר
היה לחפש אותן בבתים הגבוהים בהם שכנו צעירות בשלבי קליטה
בארץ, או באכסניות בקצוות העיר בהן הבחורות היו עם שיער צהוב
עד הכתפיים ורגליים חשופות. בין הביתנים ובין הגברים הנוכריים
הזרים שעיניהם עיוורות מהסתנוורות חילופי התרבויות. אף-אחד מהם
לא ידע לזיין כמו שצריך, הם לא היו נימולים.
עמדתי במקלחת רותחת והשתנתי עם המים. באוויר עדיין עמד ריח
סירחון העיר. השירותים הטיפו ריחות חריפים של צואה ושתן.
הבגדים המכובסים לא הצליחו לסלק את תחושת הרחוב הדחוס שריחו
דבק גם מתחת לציפורניים. עישנתי סיגריות חזקות ושתיתי קפה חזק
ומר. הרדיו היה גשום גם הוא, קטוע ורוחש מטחים סטאטיים עם
כלי-נגינה צולעים ושיכורים. נזכרתי בה ועדיין הצלחתי להריח את
הריח שלה על הסדינים שלי. כל ריח אחר גרם לי לרצות להקיא. |