הבדידות מביאה עלינו את רצון החיבוק העירום.
ואני למרות היותי מתבודד להחליא, יש בי קול כמה לכזאת התאחות
שקשה לדמיין.
יש משהו מחליא באהבה של זוגיות, בכל הציד הזה במסווה של
נינוחות ונחמדות.
לפעמים זה קשה להתנתק מהחוויה של העסקה, לפעמים זה קשה לקבל את
עצם היותה.
כשהידיים לוחצות מבין כל הערפל המתוק הסמיך, והעיניים שלי
רואות
כל-כך הרבה יותר ממה שהן צריכות.
קשה להיות כאן.
ואולי זהו רק מצב ששוהים בו
ואולי בפתחון הלב אל האכפת ורצון מיילד מציאות
אולי שם יש מרפא לכאב
בשכחה או בהתהוות.
מי יודע מי מהנא עצמו לדעת
כשאת תשובות עיניו עונה ללא ספק בעצמו ברוח,
לא אדע אם יש בי אור של אמת
מלבד זו אשר אחווה,
לא אדע
דבר על פי תהום
על פני חיים שהם חידה ברורה.
ויש משהו כלכך עוצמתי בחיבוק הזה העירום
של שתי ישויות אבודות ביחד
בודדות ביחד
שבזיכרון שלי מצטייר כמצדיק
את כל עסקות ההתחלה
והמשחק העדין
שנוטה לעורר בי בחילה קלה.
איך באתי לעולם הזה לעזאזל,
אני בכלל לא ראוי לכאן. כל-כך הרבה זעם חסר טעם במסווה של
הבנה.
יש בי הרים
של געש
מחכים לפרוץ את תסכול חוסר ידיעתם
על שום מה האש וכל הלבה הזאת
על שום מה !
כל מסע הקיום הזה
נראה לי כבדיחה.
ואני שב להחנות את הדחפור
מנבכי הנפש שלי
לחבק בכנפיים שבורות
את כל שאפשר
ובחוסר הכרה
ובחוסר זהות
של כפיות טובה
של גועל הוויה
רדופת בלהות
של היעדר אחיזתה.
מה אתם יודעים תגידו לי,
כולכם בדיחה. כולנו. מין של משחק בהכרה,
כל המשוגעים
הפסיכופתים יותר מובנים לי
מכל פסיעה עיוורת וחסרת יומרת רצון
של כל אדם נורמלי אפוף שגרה.
ואני כבר לא מוחא זעם
כי לזעם שלי אין חשיבות.
אני ניצוץ כה מזערי בתוך חלום הבלהות הזה,
שבשבילי ורק בשבילי
אני חייב להיות ענק.
סעו לשלום,
המפתחות אצל הנהג,
היעד:
הקבר.
|