הרעיון הכללי הוא כזה:

כילד אני מגבש תפיסת עולם,
מערכת של מנגנונים מחווטים
ששומרים עליי מפני שקיעה
(בדיכאון, במחלה ובשיגעון).

מנגנון אחת עשרה אומר
שבמקום שבו יש חוסר
של מגע, או של חום,
מומלץ לפתח דרך שתוביל
למקום בו ממתינה האהובה הנצחית
שמרפאת את הכאב.

המנגנון השישי מסביר
שלעשות צליל של נשימה
יוצר את ההבדלה בין חיים למוות
ומוטב שלא לקחת סיכונים מיותרים...
/
והרבה חוקים שונים במערכת
מובילים באופן חצי-אוטומטי
למקום של אהבה
בו כל הדברים נפתרים.
(זאת לפחות התאוריה).

10.
במקום בו יש יותר מידי רעש,
מוטב להגביר את העוצמה,
כך שלא יוותרו דציבלים פנויים
לשמוע את צליל הצווחה.

32.
אם מישהי שרצית מחבקת אותך
בלילה,
אז אתה שלם.
'האהבה היא סיפור יפה'
(לפני השינה).

מקביל גם ל-
47.
אם אתה אהוב
זה כאילו היית שלם.
אהבה היא דבק חלקיקים מהיר.

/
וזה בדיוק המשחק המטמטם
בין לרצות להיראות לגמרי,
להיות רצוי ואהוב ובקבלה מוחלטת,
כולל הכל + דפי הרגש של ההיסטוריה.
ובאותו הזמן
לא להיות מסוגל להשמיע
צליל.
לאו דווקא צליל שאיפת אוויר,
כל צליל.

המנגנון החמישי:
אם אין לזה טעם, ריח, או צורה
זה כנראה מזין.

(8).
אם לא מריחים
הריח אינו קיים.

אם פועלים לפי מערכת כללים סדורה
זה יעבוד,
אין דרך שלא.
אבל צריך שהנחות היסוד יהיו נכונות,
שתהיה על דרך האמת.

האידיאה של האישה הכל יכולה
היא סוג של נגיף במערכת
שזה גם =

השתוקקות גורמת לסבל.

ה'טרישנה' הבודהיסטית.

או

נתק את המקצר שגורם להבהובי גסיסה במערכת
אשר מונעים ממך לראות את הדברים כהוויתם
ואז
תוכל להבחין בפרטים.

וגם

הסיפור שאתה מספר לעצמך על העולם
הוא העולם שאתה מספר לסובבים אותך,
זה החלום שאינו מרפה
ויש בו גאולה לנפש.
וכשתראה אותו תדע
שאתה בדרך
ואתה זו הדרך
ואין לאן להגיע חוץ מלאור שבביפנוכו.
(בחוץ חשוך).