הבית מסודר לפרטיו הקטנים:
מכונת הכביסה שומרת על מפתן הדלת,
עשרות אלבומים של מוסיקה קלאסית
מעלים אבק על המזנון הדהוי - מתנתה של חיה.
בית הכנסת, ששוב, ממול, מנגן שירי כניסת שבת.
ואני. מגלה את האופציה
לשבת פנים-חוץ על אדן החלון,
משקיף על הגינה המוגנת.
ומה שחסר - חסר תמיד.

אני חושב על האהבה הגדולה
שחשבתי שלא תיגמר לעולם,
איך היינו מעבירים לילות שלמים
על המרפסת הגדולה, בקיץ,
מדברים על כל מה שהראש ממציא
והלב מעבד
ולפעמים, מחזיקים ידיים.

זיכרון הלילה הגורלי בו נתתי דרור
למחשבה- לרעיון שבו נפתרים כל העצבונות
וחצאי המלים.
איך בצעד גלקטי- אישי,
בבקתת עץ עלי-צפון סמוך לשעת החצות של דמדומי העשור הראשון,
גרמתי לך לעצום עיניים.
עודנו עירומים
וביקשתי שתהיי לי בית.

הבית שלי, זה שבמושב-טובל-בירק
איננו בית של ממש.
יש בו את כל המפרט המוצלח שמעניק תחושה של בית,
אבל אין בו  את המרכיב הנשי -
העדין-המרכך שמעניק שקט,
שמאכלס מקלטים-של-חיים בדמיוני.
אין בו אותך.

המורה-המטפל-מדריך שלי בשיטה האלמותית
שמרחיבה את נימי האוויר והאמונה,
מסתובב סביב גופי השרוע.
הוא אומר שבשני המקרים, ניסיתי,
באמצעות הצעדים הגדולים, לנצח את הריק,
ואולי גם, בהזדמנות אחרת,
זה היה יכול להצליח לי.
אני שב אל הלילות השחורים-אין-ירח
בו נכתב הגורל השסוע,
איך בנר בודד מהבהב ישובים אלי-כוכבים
אחרי הטבעת.
איך את מבוהלת-מרוגשת
אבל אינך שמחה.
איך נטמנים זרעי העצב,
שיבשילו עלי-אפריל, פעמיים.

ובבטני אין פלסתר.
והיכולת להמשיך לנוע, כדרכי בשכחה,
אל עברי אישה אחרת, רגש אחר, משכיח,
כמו אבדה לי לתמיד.
אין דבר שאני רוצה לשקוע בו
ולא נחמה שתמסמס את תחושת החסר
לפני שאדע לתת מקום. בשבילי.