בין הברירות להילחם או לוותר
את תמיד עומדת זקופה
האם רק לי זה נדמה מהצד
שבעינייך זו אפילו לא באמת בחירה

את מוקפת אורות, הילות נגוהות,
זורחת בחן במקום בו לי רק חושך
לו ידעת כמה אור את
כמו שמש אנושית
שקרניה ממוססות בי כל מרה

אך דומה שאף מילה לא באמת תספיק
כי איזו מילה מכילה עולם ומלואו?
מן הקצה ועד הקצה
כלום לא יאמר את שהנשמה מרגישה

ובלילות בהם העצב עולה על גדותיו
ואך הד שמחות רחוקות נשמע
אמצא דרכי אלייך
לשמוע שוב את מילותייך
החכמות, המרגיעות מכל.

אין אנו מעצבים את העולם
אלא הוא המעצב אותנו
בין בחירה לכמיהה, ריקנות חלולה
את יודעת וודאי, יותר ממני

ובשעה שהנפש אינה יודעת מה לומר
וכל הדרכים כמו חסומות לפניה
יש רק רקיע מעל, משקיף אודותינו
לוחש לו בשתיקה איזה דבר

כל שנאבד ונשתכח מאיתנו
אינו אבד באמת
טבוע הוא בנו מראשית ועד תום
מלווה הוא כל צעדינו

ודווקא כשנדמה שאין עוד מוצא
נפרשת לה כנף, נפרצת תודעה
כמו מתוך האפר קמה הנשמה
עוף החול, לפתע לעינינו.