[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איילה מף
/
שלום בת שלי

שלום בת שלי. (מכתב משוער מאמי אלי - לאחר שנים)            
יום ו' 18 במאי 2012
  תתפלאי לקבל ממני מכתב אחרי כל כך הרבה זמן שאני מתה. פתאום
מעטפה  שצצה משומקום בתיבת הדואר שלכם. מכתב מאמא. איך, מה,
מהיכן זה צץ?
  אבל אני לא יכולה לנוח בשלום בקברי. נשארו יותר מדי דברים
פתוחים בינינו. חשבונות שאף פעם לא סגרת אתי. הלכתי מהעולם
בהרגשה שאת נוטרת לי טינה, שעוד לא השלמת עם מי שאני, שהייתי
כאמא, לטוב ולרע.
  את עדיין חושבת שהזנחנו אותך. שלא היה לנו אף פעם מספיק זמן
בשבילך. שאת משלמת כל החיים על הפשלות שעשינו איתך ועם האחות
שלך (איכשהו האח שלך יצא פחות פגוע, כנראה).
אולי אהבנו אותך יותר מאשר את האחים שלך. את לא מודעת לכך.
היית הראשונה והיה לנו ים של אהבה בשבילך.
  אנחנו עשינו כל מה שיכולנו וחשבנו שצריך לעשות. היינו
בקבוץ. כולם עבדו. חשבנו, הרגשנו, ידענו, וזה היה נכון! שאנחנו
בונים ארץ חדשה וחיים חדשים לעם שלנו. היתה לנו כל כך הרבה
תחושת מחויבות וגאווה.'' אנחנו נהיה הראשונים''. היינו
הראשונים. את לא יודעת כמה גאווה היתה בכך. היינו מוכנים למות
כדי להקים את הקבוץ. לבנות לעם היהודי ארץ חדשה.
  אולי את נפגעת מזה שהיינו כל כך עייפים תמיד, שהחיים בקבוץ
היו כל כך תובעניים. שלא נשאר לנו הרבה זמן בשבילך. אבל לא
ידענו, אז, כמה את פגועה. לא ידענו...
  את זוכרת את השיר שכתבתי לעת זקנה: 'בכנפי אבנים שיקעתי'
  בכנפי אבנים שיקעתי
אבן לאבי, אבן לסבי
ובכלות צמאון למעינות,
תחזק עלי בדידות
ירותקו רגלי כפליים
בכנפי אבנים שיקעתי,
עד יעלו רגלי שורש.
  ואת הרי מבינה את המשמעות: רציתי לעוף, לשיר,  אבל השקעתי
אבנים בכנפי. כדי שאצמד לאדמה. כל הדור שלי התנהג ככה: הקריב
כל שאיפה אישית כדי לסלול הדרך למען הדור שלכם. אולי את שילמת,
אתם, אבל... לי היה קשה כפליים. פי עשר!
  היה נורא קשה. את לא יכולה לזכור, עד כמה היה לי קשה. קודם
בשדות, בתלישת החימצה,  בשמש הלוהטת, כפופים מבוקר עד ערב,
עבודה שלא שיערתי ולא הכרתי בבית אמי. ואז, כשהייתי בהריון,
כביסת יד באמבטיות - אני לא מבינה איך לא הפלתי, אני והנשים
האחרות שעבדו אתי: גיגיות האלומיניום שסחבנו מלאות במים לוהטים
שחוממו בפתיליות ופרימוסים -הרי לא היה חשמל- והשפשוף ביד, על
קרש כביסה פרימיטיבי, ידנית, של כל פריט, של ציפות, סדינים,
לבנים, בגדי עבודה מלוכלכים, ובעיקר היה קשה לסחוב אחר כך את
הציפות של השמיכות, כבדות - היינו מרימות אותן בשתיים -
לוהטות, מזרימות על הרגליים מים רותחים, להרים, לסחוב ולתלות
על חבלי הכביסה הארוכים שליד המכבסה. היית אז פעוטה, אבל ביקרת
אותי לעתים עם המטפלת וילדי הגנון, במכבסה. ואחר כך כשעברתי
למטבח, יותר מאוחר - אולי את כבר זוכרת איך הייתי חוזרת משם,
בוכה. העבודה הגופנית הקשה, הימים הלא נגמרים  לא היו כלום
לעומת העלבונות שספגתי מהדיבור הגס, מהנשים הפשוטות והלא
מעודנות שעבדו אתי.  ואז - הסנדלריה. ועדיין, איש לא אמר על
שום עבודה, ש'לא מתאים לו'.
 אבל היו שנשברו. היו שעזבו את הקבוץ לעיר, או חזרו לפולין
ועקבותיהם אבדו בשואה... היו שהתאבדו... ואנו, הנשארים,
הנושאים בעול, עם כל העייפות, רקדנו  בלילות, והרגשנו שהנה,
אנו  בונים ארץ חדשה לעם ישראל...
  וכמה אהבנו אותך! כמה אור הכנסת לחיינו.
  את הרי זוכרת את אבא שלך, עומד בפתח החדר - הרי היה לנו  -
לכל חברי הקבוץ, רק חדר אחד למשפחה, שקראנו לו: ''הבית''.
וכשחזר מהעבודה, שחור משמן המכונות,  הוא עמד שם, ורק העיניים
התכולות שלו צחקו והשיניים הלבנות ברקו מעור הפנים המושחר,
והוא  עמד בפתח החדר והציג לכם, והצחיק אתכם, עם השיר 'לא
בפינה נידחת' ; ואתם דרשתם ממנו שוב ושוב: ''תשיר לא
בפינני...''. וצחקתם. התגלגלתם מצחוק, את ואחיך, ואחר כך גם
אחותך...והוא עמד שם, ממול, ושר, קצת זייף, וכל כך השתדל לשמח
אתכם...
  וה''קסם'' שהיה עושה לכם?, כשהיה מדביק על הסכין 3 פיסות
נייר והופך ומהצד השני לא היו פיסות כאלה (לא הבנתם שהוא הפך
מצד לצד). כמה שמחה גרם לכם. כמה השתאיתם: איך  הוא עושה את
ה'קסם' הזה!
  כמה קל היה לגרום לכם שמחה!
   וארוחת ארבע? עם פרוסת הלחם הקלויה על הפלטה החשמלית
הזעירה, מרוחה בבצל חי ובשמן. - זה היה מעדן עבורכם. ועבורנו.
עם כוס תה. והבישול-לפעמים, שכל השכונה נהנתה ממנו, של קדירה
רותחת ומעלה אדים, עמוסה בפול שהבאנו מגן הירק, ושאירמה מהחדר
האחרון בבנין שלנו בישלה על פרימוס , וכל השכונה באה לדשא שלנו
להשתתף בכירה. זו היתה עבורנו ועבורכם מסיבה!
  והשירה על הדשא, בערבים, עם הנוטרים שגרו באהלים גדולים
בסמוך, והצטרפו לשירה,  והפלמחניקים - היו רבים אצלנו (איילת
היתה מרכז של ההגנה והיינו בידידות עם רבים מהם). ונערי הקבוץ,
בערבים, של שירים רוסיים נוגים, ואני מנגנת בהרמוניקת יד,  את
זוכרת-אהבת את השירים ואת הערבים הללו? - וכולם סביבי! ואת,
הזאטוטה בשלהי המעגל, מאזינה וסופגת את השירים,  את ההתלהבות.
  חשבנו שהאושר, שאנחנו חווינו. מספיק גם לכם. גם לך!
  כמעט לא היו צעצועים בבית. לאיש לא היו. דובי אחד, בובה בלי
עין, כדור... אבל את ואחיך שיחקתם ב'בית' שהיה השולחן היחיד
בבית, שהפכתם על גבו, כסיתם במפה והתחבאתם תחתיו. חשבתם שאיש
לא רואה אתכם ואינו יודע שאתם שם...גם בלי צעצועים, מצאתם לכם
במה לשחק.
 הייתם עבורנו עולם מלא. עם כל הקושי בחיים האלה. כמה שמחה
גרמתם לנו! חשבנו שגם לכם טוב עם החיים האלה, שהיו קודש למען
העם, לבניית הארץ, הרגשנו שאנו עושים דבר נשגב, על אף הקושי
העצום שלנו-שלי - להסתגל. לחום. לבדידות - שהרי לא היה איש
מהמשפחה אתי, רק אבא שלך;  לחיים הצפופים, המשותפים כמעט כל
שעות היום עם כל כך הרבה אנשים, ולצורך להיות תמיד בסדר, לא
להתפרק אף פעם; ההכרח הלא מדובר  לוותר על רציות אישיות. הקושי
הגופני שלא הורגלנו אליו, הקושי הנפשי, ובלי פינוק של הורים,
אחים, דודים, בלי יום אחד אפילו של הפוגה או בריחה. לאן?
  ואוכל כמו שצריך-את זוכרת את האוכל? פרוסת לחם שחור עם ריבה
ותה בארוחת ארבע, בחדר האוכל של הקבוץ, ובישול של בנות עיירה
שמעולם לא למדו לבשל-ובטח לא לכה הרבה אנשים. מזון כל כך דל,
בסיסי.  בצלחות וכלי אלומיניום! יותר מאוחר-פלסטיק!
  לא היינו רגילים כאן לא לאוכל, לא למזג האוויר הקשה והחם-
בגן הירק, עם השמש המתישה הזו. החיים היו כל כך סגפניים! אז
כמובן לא חשבתי כך. זה לא הפריע לי. לאיש!
  אבל כמה גאווה היתה בכולנו.  הרגשנו, שאנו עושים עבודת
קודש!
  ואתם הייתם בבית הילדים. והיינו בטוחים שטוב לכם עם שאר
הילדים, גם בלילה, ושומרת הלילה שומרת שם עליכם כשכולם ישנים.
לא הבנו כמה פחדת, מה שסיפרת לי רק אחרי שנים רבות, בבגרותך,
איך היית שוכבת במיטתך בלילה, את ועוד כמה ילדים, כמוך,
במיטות המתכת הכבדות, מתכסה בחושך עם הסדין מעל הראש על אף חום
הקיץ - הרי לא היה מאורר, אז - כדי להגן כך על עצמך ממפלצות,
מקול הכלב המתקרב שנובח בחוץ, מקולות הלילה, מיתושים, כמה
הרגשתם זנוחים ובודדים, באין איש מבוגר או סתם אמא  שתחבק,
שתאסוף אל חיקה ותרגיע, רק מטפלת לילה מנוכרת שמאירה בפנס על
הילדה המפוחדת ואומרת לה: שששש... תישני, ויוצאת. לא הכרת
אותה, לא יכולת להסביר לה, ילדה בת שלוש, מה את רוצה, כמה את
מפוחדת ורוצה את אמא. רק את אמא!!! ואני לא ידעתי, לא הרגשתי,
לא ניחשתי. כלום!
  גם לא יכולתי לעזור לך כשהיית בגיל ההתבגרות. הייתי כבר
בגיל המעבר, עם כל מיני בעיות שצצו, די שבורה, עייפה, וגם בלי
שום ידע בפסיכולוגיה של מתבגרים. אל תשכחי, באתי מעיירה קטנה,
לא גמרתי בי''ס תיכון, וחיי הקבוץ תבעו כל פיסת כוח ותשומת לב.
התורנויות, העבודה הקשה - במטבח, במכבסה, בסנדלריה, שעבדתי בה
אח''כ כ'כיבוש עבודה' פרטי-אשה יחידה עם כמה סנדלרים גברים.
היה נורא קשה. לגביכם היינו רגועים: הרי את היית בבית הילדים,
עם מטפלת, עם קבוצת ילדים גדולה, עם מדריכים, וסדר יום עמוס
ומסודר; כלפי חוץ היתה בחיים כבר רציפות ושגרה,  ולא ידענו כמה
קשה לך. לכם. לא היו שיחות על דברים שבלב. הייתם באים הביתה
אחרי העבודה, אחרי בית הילדים, לכמה שעות. דיברנו על פוליטיקה,
על ענייני היום, על דברים שקורים בקבוץ, ולא על דברים קשים שאת
עוברת: על הקושי שבמעבר למקום חדש פעמיים במהלך גיל ההתבגרות
שלך! על הבעיות המיוחדות לך בגיל ההתבגרות ובמיוחד בקבוץ. הרי,
בסופו של דבר, מה ידענו אנו עצמנו בעניינים אלה? בעיירה בה
גדלתי, וגם בבית אביך, לא דיברו כלל על עניינים אלה. אפילו לא
יכולתי לעוץ לך בענייני בנים, שהרי בעיירה לא היה בכלל שיח
בדברים כאלה. אני עצמי הייתי חסומה בנושאים אלה. את צוחקת: אז
איך התחתנת בכלל? כן, זה היה די במקרה. לא דיברו על עניינים
שבינו לבינה, וכל אחד הצטרך להסתדר בכחות עצמו. ובטח שאמא שלי
לא יכלה לתת לי עצות-הרי אותה השיאו בכלל בשידוך! אני רואה כמה
חפשיים החבר'ה היום בעניינים אלה ולא יודעת מה לחשוב.
  כשאני חושבת היום על כך, אולי לא ידעתי לגרום לך לאהוב את
עצמך מספיק על אף שהיו לך כל הנתונים להיות גאה בעצמך: נאה
מאד, זקופה, בהירה, חכמה...וחסרת בטחון כל כך; בעצם כשאני
חושבת על זה, אני עצמי לא אהבתי את עצמי. לא את המראה, לא את
הנשיות שלי - אף שבחיים לא הודיתי בכך, ואף  שמעולם לא חסרו לי
מחזרים. (הם כנראה ראו בי אשה מעניינת, שחרחורת וסוערת,)
אבל...לא הייתי מודעת לכך כלל. ומי בכלל התעסק עם רגשות כאלה?
זה היה 'מוקצה', לא חשוב; היו דברים  אחרים חשובים.
  אני יודעת שאת מודעת לכך,  שעשיתי כל מה שיכולתי לעזור לך,
בקשיים שהיו לך עד שמצאת את מקומך. ועברת הרבה. ואני ליוויתי
אותך, ולבי דאב, וליוויתי אותך בלבי גם כשלא הייתי על ידך. כל
הזמן חשבתי עליך. עליכם. בצבא, בשנת השירות בקבוץ צעיר ואחר
כך. את זה את כבר יודעת והרגשת. כמה דאגתי לך. כמה מכתבים
כתבתי לך כשהיית בקבוץ האחר. העוגיות שציידתי אותך בהן בכל
ביקור שלך נעשו עם כל חום הלב. כמה ליוויתי אותך בלבי עם כל
הקשיים. טלפונים עוד היו בעיה. לעתים בכל זאת...את זוכרת
שצלצלתי אלייך בבוקר, כשהרגשת לילה אחד קשה במיוחד. הרגשתי
אותך, מרחוק.   ואם העצות שנתתי לך לא היו רלוונטיות לחיים שלך
כאן, בת דור ראשון למהגרים מעיירה קטנה באירופה, הרי לפחות נ ס
י ת י  לעזור. כל הזמן. שנים. את זה את לא יכולה להכחיש.
  בכל זאת לא סלחת לי. היה לי קשה עם זה.
  בשנים שבאו, כשגרת רחוק, בקבוץ אחר, נשואה ועם ילדים קטנים,
הרגשתי שאיכשהו הגעת למנוחה ולנחלה. ואילו אני הזדקנתי, אבא
שלך עזב אותי לעולם שכולו טוב (או לא)... נשארתי לבד. ולי נעשה
נורא קשה. ואת היית באה-פעם בחודש, ואחר כך קצת יותר, והיה לי
קשה והייתי בודדת. העסקתי את עצמי בדברים שונים: יצרתי
בקרמיקה, כתבתי שירים ואפילו פרסמתי כמה חוברות-ספרוני  שירים
- כאלה, מאוירות-את הרי יודעת את זה. ואתם הייתם רחוקים כבר,
כל השלושה...ונעשיתי יותר ויותר חולה...היה לי קשה להיות לבד,
אבל מעולם לא תבעתי שתעברו אלי, לקבוץ, כדי לעזור לי.
  בת שלי, אני מקווה שעכשיו, אחרי כל השנים האלה, אין יותר
בלבך עלי. את יודעת שעשיתי-עשינו, עם אבא שלך-, כל הניתן שיהיה
לכם טוב. התקופה היתה הרת גורל. האמנו בכל לבנו שאנחנו עושים
את הדבר הטוב ביותר, החשוב, הדבר שהיינו חייבים לעשות: לקחת
חלק בבניין הארץ ולגדל  כ א ן  אתכם. אני מקווה  שאת זה את
מבינה עכשיו. במרחק כל השנים הללו, ובמקום שבו את עומדת
בעצמך-אמא וסבתא שטעתה בעצמה לא פעם...
אמא שלך, שאוהבת אותך גם מפה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במבט לאחור,
מומלץ להביט
קדימה


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/9/12 15:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה