[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








למה לא כתבתי סיפור ל'סדנת כתיבה יוצרת' של אמנון

טוב, אמנון, נתת כמה נושאים ולא כתבתי על אף אחד מהם. זו לא
התנצלות אני לא אוהב להתנצל. לא רואה למה אני צריך להתנצל-הרי
אתה יודע שאני אוהב לכתוב ועושה זאת בשמחה ולעתים קרובות. ממש
ממש התכוונתי לכתוב. אני אפילו חושב שאני יצירתי ויש לי דמיון
פורה ורעיונות. לא תאמין מה קרה-מה שאספר לך, אני יודע שתחשוב
שאני ממציא, אבל באמת התורה. בחיים לא הייתי מאמין שיקרה לי
משהו כזה. אבל זה באמת קרה! בקיצור, תשמע: התישבתי לי בחדר ,
המחשב פתוח והתחלתי לכתוב סיפור-דווקא היה לי רעיון מוצלח.
ופתאום... פתאום, היה 'צבע אדום'-אתה מכיר את האיזור שלנו,
שנופלים קסאמים וכל מיני. דבר ראשון אתה חושב-מהר, לרוץ
לממ''ד. אבל... תיכף אחרי האזעקה היה מין סינוור כזה-שכחתי
לספר לך שהיה לילה, והמחשב שלי הוא בדיוק מול החלון. פתאום,
ממש מולי, דרך החלון אני רואה כאילו כוכב נופל עם שובל רחב כמו
זנב של טווס, שנראה מתקרב אלי במהירות; חשבתי-זה הסוף שלי. זה
קסאם ו... כנראה קיבלתי בלק אאוט... אני לא זוכר מה קרה תיכף
אחרי זה, כנראה איבדתי קצת את ההכרה, אבל הדבר הראשון שראיתי
כשהתעוררתי, ותאמין לי, לא יודע אם אחרי דקה, עשר או שעתיים,
זה שהיה לילה; מה שאני כן זוכר זה: מין אנשים-יותר נכון, הם
נראו כמו דוקטורים משונים עם חלוקים לבנים אבל גוצים ועגולים,
עם משהו שנראה כמו מסכת אב''ח על הפנים אבל מה שמשונה-זה היה
חלק מהפנים שלהם, בצבע העור, במקום האף והפה יחד. הם היו בבית
שלי, כאן, לידי, כאילו נכנסו משומקום.. בלי הכנות מיוחדות הם
תפסו אותי ברגליים ובידיים, ואיכשהו עברו-לא יודע, ריחפו,
חלפו, איך שתקרא לזה, דרך החלון, בלי הכנות מיוחדות תפסו אותי
ברגליים ובידיים. רציתי לצעוק אבל לא יצא לי כלום מהפה... וככה
'דאינו' לתוך מכונית -כמו אמבולנס-שחיכה בחוץ, על המדרכה הצרה
שבין הבית שלי ושל הזקנה מהצד השני של המדרכה. לא מבין איך אבל
פתאום היינו בתוכו. לא היתה שם שום דלת... הייתי כל כך בהלם
שאפילו לא יכולתי לצעוק. תחשוב שזה קורה לך!!! נסיתי להתעורר,
חשבתי שזה הזיות, אבל זה לא עבר. זה היה באמת. ודווקא, זה קרה
לי במקום הכי מוגן שאפשר לחשוב עליו-הבית שלי, מול המחשב שלי!
איפה שאתה מרגיש הכי שקט ובטוח! אני בכלל לא מבין איך הכניסו
אותי פנימה, ל'רכב' שלהם בלי פתחים. זה כנראה הסוד שלהם. אולי
היינו בממד זמן אחר, או נהפכנו לאנרגיה? אני בכלל לא מאמין
בדברים האלה, זה מה שהכי מצחיק בכל העניין! האוטו -או איך
שתקרא לזה-זז כשאנחנו בתוכו ואנחנו נוסעים או ממריאים-זה היה
כמו ריחוף. ומכיוון שהיה לילה לא ברור לי אם התרוממנו למעלה או
בצורה שטוחה על פני האדמה, או אולי על הים- אתה לא מאמין לי.
מה? גם אני לא. עד עכשיו לא מאמין שזה קרה לי.-בגלל שהייתי
בפנים לא יודע אם זה היה אוטו או משהו אחר. זה היה מרופד בפנים
כמו בעור בצבע ביז' עדין-כמו עור של החיה הכי עדין שראיתי. ולא
היתה דלת. בחיי. כן היה מין 'חלון'-עובדה, ראיתי החוצה, אבל זה
לא היה חלון שמתחיל ונגמר במתכת, ומסגרת וזכוכית . לא. זה היה
כאילו המשך שקוף של הקיר, הדבר הזה... כאילו הקיר פתאום נעשה
שקוף. בכל אופן, היינו במצב של ריחוף ראיתי מבחוץ אורות, אורות
קטנים כמו של פנסים, צבעוניים לפעמים או לבנים כמו של הכוכבים.
לא מבין בדיוק איפה ריחפנו. מעל האדמה, או יותר גבוה... אחרי
כמה זמן,-והיה שקט במכונית הזו-,נחתנו פתאום במשהו שנראה כמו
מגרש מואר באור קר, סתם ככה היינו על האדמה פתאום. בלי רעש
מנוע או משהו... במרכז של מבנה גדול מסביב היה חלל פתוח לגמרי,
משטח עגול ומואר באלומות אור שבאו מלמעלה, שנראו כמו טושים
ענקיים של אור, כמה כאלה, כל אחד על שטח גדול ועגול שנפגשו
וחפפו זו את שולי זו כך שכל המשטח היה מואר. בשוליים היה משהו
שנראה כמו קיר הגנה חיצוני בגובה נמוך, שמבפנים לו היתה משהו
כמו מרפסת צרה שהלכה לאורך וסביב כל המבנה המרובע-;זה היה מבנה
מרובע עם המרפסת הפנימית הזו, ואנחנו היינו במרכזו ; זה היה
מאד מוזר. נגשו אלינו עוד יצורים כאלה; הם תקשרו איכשהו באורח
שלא הבנתי-כי הם לא דיברו אבל שיתפו פעולה באופן מושלם, על ידי
סימנים שלא ברור לי מה הם; הם הכניסו אותי פנימה, לחדר מוזר
מואר מלמעלה-כי היה אור כמו אור יום, שנכנס דרך מין 'חלון'
מהתקרה הגבוהה מאד והמעוגלת. לא היה ברור אם זה בכלל זכרים או
נקבות, אם בכלל יש כאן הפרדה בין זכר ונקבה. כולם היו מכוסים
במין חליפות והביטו בי כאילו א נ י שפן הניסויים שלהם! לפתע
הבנתי את זה. כאן א נ י הייתי היצור המוזר שהם התבוננו בו
בשתיקה. תחשוב-עומדים מסביבך בחדר שנראה כמעט כמו אצלנו, איזה
15-20 יצורים כאלה, זרועות שלובות על החזה, והפנים...אל תשאל.
מסיכות כאלה כמו שאנחנו שמים מפני גאז, אבל זה היה חלק מהפנים
שלהם! אם חשבתי שזו הלצה, עד עכשיו, התברר לי שאני בצרה ממש!
אחד מהם ניגש אלי ונגע בחולצה שלי. הוא צבט אותה. זה לא כאב אז
לא צרחתי אבל משכתי את היד. ואז הוא משך את ידי צבט את העור
שלה, היכן שהיא לא היתה מכוסה. סילקתי אותה כמובן בהבעת רוגז.
לא היו להם אזניים ככה שחשבתי שאולי הם לא שומעים. אבל נתתי
קריאת אזהרה כזו-כאילו,אל תתקרבו אלי. היצור לא התייחס. הוא
נגע באזניים שלי וכיפף אותן, ימינה ושמאלה, אחר כך רצה לגעת
בעין שלי, כאילו לבדוק ממה היא עשויה. נרתעתי צעד אחורה והבטתי
בו במבט של כעס ופחד. כולם עמדו סביב בזרועות שלובות והביטו
בלי להגיב במה שקורה. ואז הוא משך קווצת של שיער, בכוח, והיא
נתלשה. צרחתי! אמרתי לך שלא היו להם אזניים אבל נראה לי שהם כן
שמעו, כי אחד מהם-זה נראה כאילו נקבה-לא יודע איך הרגשתי בזה,
אבל זה מה שקרה-נגשה לזה שהיה על ידי, ונגעה לו ביד. היא רמזה
לו משהו באיזו דרך שאני לא מבין. נשמעו בכל זאת כמה צלילים
משונים. אולי ציוץ או משהו דומה. הוא שם את השיער בצד בתוך
משהו שנראה כמו מבחנה עם נוזל שקוף, השיער שלי תסס בפנים במין
קצף שעלה וגלש מיד מהמבחנה הזו. ומה יהיה אם יתחילו תיכף
ל'פרק' אותי כדי לבדוק ממה אני עשוי? פחדתי פחד מוות! ה'טיפוס'
שטיפל בי הוריד חתיכה מהחולצה שלי ושם במבחנה נוספת. עם נוזל
ורוד. זה נהפך מיד לנוזל כחול ועכור. והיה ריח מוזר בחדר כאילו
זה התפרק למוצר של נפט. ואז הוא לקח משהו שנראה כמו סכין, ורצה
להוריד חתיכת עור מהאצבע שלי!. צרחתי, משכתי את היד, התנגדתי,
הוא לא נראה כאילו זה מזיז לו. כמה מהאחרים גם אחזו בי שלא
אברח! הרגשתי שאני בצרה הכי גרועה שהייתי אי פעם. היצור
הזה-בכל זאת כנראה נקבה, איכשהו כנראה ריחמה עלי. היא תפסה
אותי ביד, עשתה לו מין תנועות כאלה שכנראה משמעותן היתה: עזוב
אותו! ואחר כך היה משהו שנראה כמו שיחה בין כולם, כי הם התקרבו
ועמדו קרוב והזיזו את ה-חרטומים האלה שלהם כמו כשאנחנו
משוחחים. ככה זה נמשך כמה דקות ארוכות כמו נצח! זה לא היה
בדיבור אבל ראיתי שזה היה ויכוח, די סוער. היא נגשה אלי, משכה
לי ביד והקימה אותי, ומשכה אותי אחריה דרך הקיר-אין לי מילה
אחרת להגיד את זה-לחלל אחר-מין חדר מעוגל לגמרי, הרבה יותר
קטן, שנראה קצת יותר דומה לחדר אנושי רגיל, עם ספה, כסאות,
משהו כמו כיור וארון. כל פרט חלק כאילו נוצק מחתיכה אחת היא
הושיבה אותי על הספה וקירבה את החרטום שלה לפנים שלי. ה'חדק'
הזה שלה נצמד לעור הפנים שלי במין והרגשתי כאילו היא שואבת את
העור שלי . משכתי את הראש כדי להמלט. החדק הזה זז על פני ונצמד
לפה שלי. אלמלא זה היה קר ורחב כמו חדק של פילון, וגם קר
כמוהו, הייתי חושב שהיא מנסה לנשק אותי או לבדוק איך אנחנו
יוצרים קשר בינאישי. נסיתי לסגת ממנה. אבל היא 'חקרה' את הפנים
שלי במשך איזה 5-4 דקות. לא יכולתי בשום אופן להתנתק מהדבר
הזה, שזז על הפנים שלי ימינה ושמאלה, למטה ולמעלה,.זה כאילו
'שאב' לי את העור, כאילו 'ריחרח' אותו, טעם אותו. הרגשתי כאילו
נפלתי מהפח אל הפחת. פתאום, כמו מתוך הקיר, נכנס עוד יצור
מהסוג הזה, ופנה אל ה'מחזרת' שלי. היא נתקה את ה'מקור' הזה שלה
ממני ושוחחה עם השני-ראיתי שהם מזיזים את הראשים המוזרים שלהם,
במשך 10 דקות. אחר כך באו עוד כמה, היא קמה ואני יושב מפוחד על
ה'מיטה', וזה נראה כאילו הם 'משוחחים', במשך כמעט חצי שעה.
עמדתי בשקט ורעדתי מפחד. זה נראה כמו ויכוח סוער אבל במין
סימנים, ציוצים...כנראה זה היה על הגורל שלי...בסוף כנראה
ששכנעה אותם... אמנון, לאני לא מתכונן לספר את כל מה שקרה לי
שם. הרי לא תאמין; אחרי זה נראה כאילו היא לקחה חסות עלי.
היצורים האחרים לא נגשו אלי. היא צרפה אותי ל'קיטון' שבו היא
התגוררה. זה היה כמו מין חדר מעוגל, הכל מעוגל, עם משהו מובלט
מהרצפה שדומה למיטה מבחינת התפקוד אבל היה כולו חלק
מ-נגיד-יציקה אחת גדולה שהיתה יותר רכה היכן שמקום השכיבה.
יותר גבוהה במקום מסוים-כאילו שולחן. לא היה ארון. ראיתי
שכשהיא צריכה להתלבש היא מושיטה את היד במקום מסוים לקיר שהיה
סתם קיר, ו'שולה' ממנו כיסוי גוף חדש.לא יודע איך. אחר כך עשתה
כך גם עבורי... בכלל לא היתה לי ברירה, אלא לשתף אתה פעולה.
היא כנראה נדלקה עלי, אבל גם הגנה עלי מפני 'נסיונות' וחקירות,
בטח היו מפרקים אותי לגמרי אם הייתי נתון לחסדיהם בהתחלה רציתי
לברוח אבל כל פעם שהתקרבתי למקום שממנו היא היתה יוצאת. הרגשתי
כמו מין צליפה חדה של כאב, כמו מכת אש. מה עשיתי כל היום? כי
היא השאירה אותי שם והיתה הולכת לרוב שעות היום? כלום. אבל
לפחות היה שם משהו שנשמע כמו מין מוזיקה 'טכנו' של הצעירים
שלנו. שנאתי את זה לגמרי מונוטוני אבל יותר טוב משקט לגמרי.
התרגלתי. מדי פעם, במשך הזמן הראשון שהייתי שם, הם באו, לעתים
בדי כעס-רואים כשמישהו כועס, אפילו אם הוא חיזר, והויכוח עלי
התחדש. כך שהיתה לי הארכה מהמשך הנסיונות. היה ברור שזו שאלה
של זמן. אם אני אמאס עליה...הם ימשיכו 'לחקור' אותי...ידעתי
שאני חייב לברוח משם מה שיותר מהר. היא לקחה אותי לאכול עם
כולם כשהלכו לאכול. אבל לא הייתי משוחרר לרגע. הייתי צריך
לחכות לה כשהיא הלכה לענייניה, ב'חדר' הזה שלה, לפחות בהתחלה.
כל הזמן. היא יצרה על ידי שרטוט עיגול על הקיר האטום וזה הפך
לשקוף, כך בכמה כיוונים, כך שיכולתי להביט לפחות החוצה ולראות
מה שקורה שם. זה היה מעניין מאד. הייתי בפנים, ראיתי כל מה
שמתרחש בחוץ-והיא גרה במקום טוב באמצע, כמו שאומרים. השקפתי.
ראיתי לכל הצדדים. והם כנראה לא ראו אותי. הם יצורים מאד
אינטילגנטיים. בעיסוקים. בהליכה-דווקא בזה הם די דומים לנו אף
שהאצבעות של הרגליים שלהם מחוברות לכדי כף אחת-כמו של ברווז.
במשך הדורות כנראה די התאחד להם...יצורים, מה שקורה זה, שהם
בכל זאת די דומים לנו, בני האדם בהרבה דברים. די מתנהגים
כמונו. גם שם כנראה יש הקטע הזה של זוגות, צאצאים- מה שנראה
כמו ילדים..אולי הם התפצלו מכדור הארץ לפני חמש מאות אלף שנה
והתפתחו קצת אחרת אבל די דומה לנו? לא מבין... הם די דומים
לנו, מרוב הבחינות אבל העור שלהם קר וחלק כמעט כמו פלסטיק.
וה'חדק' הזה.... הם אפילו מתנהגים במידה רבה די דומה למה שקורה
כאן. כל זה ראיתי דרך החלון. הייתי שם כמה זמן, והייתי חייב
להיות משהו כמו ה'מאהב' של היצורה הזו. בהתחלה נסיתי להתנגד.
היה לי קר להיות צמוד אליה-תחשוב על עור מפלסטיק קר...להצמד
לזה...בררר...אבל הבנתי-היא נתנה לי להבין על ידי צליפת אש על
העור שלי בהתחלה, כשנסיתי להתחמק כל פעם, שהיא רצתה להצמיד אלי
את החדק הזה שלה ולהתקרב אלי עם הגוף הקר כמו דג שלה, הבנתי
שבכלל אין לי ברירה. כל פעם שנסיתי להתחמק ממגעה, הייתי מקבל
צליפות כמו מכות חשמל מכאיבות, על עור הזרוע, הלחי, הרגל. כמה
פעמים עד שנכנעתי לה... היא היתה נעלמת לשעות ולא יכולתי
להחליט מה אני אוהב יותר-כשהיא הולכת ואני לבד,או כשהיא
חוזרת... אם התרגלתי?-מתרגלים לכל דבר. גם לעור הקר של הנקבה
הזו, גם לחדק הזה שלה שצומח על הפנים, גם להיות סגור, גם לאוכל
המוזר-כמו מין אצות, בכל מיני צבעים ומרקמים-כנראה תוצר של
ים-ממה שהצלחתי לראות היה שם ים מצד אחד של העיר הזו-זו היתה
עיר, עגולה, סגורה בתוך מין חומה. יותר מאוחר, כשהזמן עבר ולא
קרה שום דבר, הבנתי שאני שבוי שם. אין לי איך ואין לי לאן
לברוח...כשהיא הבינה שיותר לא אנסה לברוח-איך? וגם כשהתחלנו
איכשהו לתקשר, היא נתנה לי גם לצאת ולהסתובב שם. לא פגעו בי
לרעה. כנראה שהיה לה מעמד חשוב שם. לא היתה לי שום עצמאות.
העברתי את הזמן בשיטוטים ב'עיר', בהיה ביצורים המוזרים האלה,
שהתנהלו באיזה קוד מוזר ושונה לגמרי משלנו. והכי קשה היה לי עם
השקט. לא שמעתי קול אנושי במשך המון זמן, רק ה'ציוצים' שלהם
שבמשך הזמן התרגלתי ואפילו הבנתי במידה מסוימת. להערכתי שהיתי
שם איזה שנתיים. אתה שואל איך זה ייתכן? מימד הזמן שונה לגמרי
שם מאשר אצלנו. הייתי שם המון זמן. למדתי אפילו איך לתקשר איתם
בשפה המוזרה שלהם, מין שפת סימנים וצלילים שלמדתי לזהות את
משמעותם במשך הזמן. לא הייתי אומלל אבל גם לא מאושר, זה היה גם
שונה ממה שיש כאן. מין עולם סגור, וגם במידה מסוימת דומה
לשלנו. למשל-הילדים גם כן נאספים בבקרים למשהו שדומה לכיתות.
הצצתי פנימה: אין לוח, אין ניירות, המדריכים מצייצים ומסמנים
במקל שלהם באוויר, והילדים כנראה קולטים את המסר איכשהו,
באוויר. הם גם מראים על מה שנראה כמו לוח אבל זה הקיר,
וכשהמורה מצביע-נוצרת התבנית של מה שהוא מדבר עליו על הקיר
הזה, כאילו יש מאין. אוכל-הם כנראה מקבלים את מזונם מהים. הם
שולים את זה במעין רשתות. יש שם כל מיני 'ממצאים', חלקם שנראים
כמו צמחים ואחרים-כמו בעלי חיים, שלא הכרתי אף אחד מהם. הם לא
צריכים לבשל. הם אוכלים את זה כמו שזה...והטעם...אל תשאל.
התרגלתי-לא היתה לי ברירה. משפחה? כנראה יש סוג של מחויבות
זוגית. בת הזוג שלי כנראה היתה פעם חלק מזוג כזה. ההוא
נעלם-אולי יצא למשימה בכוכב אחר...היא היתה די הרבה זמן לבד.
דווקא אותי היא בחרה...דווקא לפי מה שהתברר לי היה לה ביקוש
אבל משום מה היא לא רצתה אף אחד משם... בכלל, זה היה מין עולם
סגור שתפקד לא רע בכלל. לא ראיתי שהיה שם מלך או מפקדים-זה
נראה שהם מתפקדים בלי הוראה מגבוה. הייתי אומר שזה כמו
דמוקרטיה אבל זה מתנהל ככה דורות, ובלי מהפכות. הלוואי
עלינו...הם באמת מחליטים החלטות בסוג של הצבעה מהבית-שולחים
תשובה למקום מרכזי ולפי רוב המחייבים מחליטים החלטות. מדי פעם
יש גם התוועדויות חברתיות כדי להחליט החלטות חשובות באמת. היא
לקחה גם אותי. זה נעשה בכיכר העיר, המקום בו היינו בהתחלה,
ברוב עם, כולל הילדים. זה אפילו נראה לי אירוע די שמח והמוני.
הם עוברים ממקום למקום כך סתם-רגע אתה רואה מישהו במקום אחד,
לידך, וכעבור דקה הוא במרחק 500 מ' ממך. לא מצליח להבין איך הם
עושים את זה... כדי להתבדר היו מתכנסים מפעם לפעם
למסיבה-כמונו, רק בסוג אחר לגמרי של בידור. אני שמעתי רק
ציוצים ושריקות-כלי הנגינה שלהם המוזרים שמותאמים לאופן השמיעה
שלהם. היו מעין ריקודים. ובידור: זה היה נראה כמו מין משחקי
חשיבה המוניים. אולי זה היה מין סוג של תחרות... לא הבנתי
בדיוק אבל ראיתי שהם מאד נהנו, זזו לצדדים והתחככו זה בזה
והשמיעו ציוצים,.. זה נמשך יום שלם. סבלתי שם...נראה שהם מאד
נהנו... במשך הזמן הצלחתי אפילו לתקשר במידה מסוימת עם כמה
מהם. תתפלא, היתה לי אפילו מחזרת שניסתה לגזול אותי מה'בעלה'
שלי. היא היתה מתקרבת אלי, מתחככת בי בעור הדג-פלסטיק הקר הזה
שיש להם, נוגעת בי עם החדק ועם הזרועות...כנראה שזו שלי לא
התלהבה מזה כי יום אחד היא פשוט העיפה עליה משהו שנראה כמו מים
או חול-משהו שהתפזר חלקו באוויר וחלקו תסס כשנפל עליה, וההיא
השמיע ציוצים מהירים כאילו כואב לה,,,יצא מהעור שלה מין אד
כזה...היא נעלמה לכמה ימים ורק אחר כך ראיתי שיש לה מין צלקות
כאלו...היא לא ניסתה יותר להתקרב אלי. כשמישהי אחרת נסתה למשוך
את תשומת לבי. זה נגמר כשה'בעלה' שלי התיזה מין נוזל על הרגל
של ההיא ובציוצים של כאב ונסיגה מהירה שלה, כשמהרגל שלה עולה
אד-כנראה כוויה. אגב, זה מתרפא די מהר: הם מורחים על זה מין
חומר שקוף. אתה ממש רואה איך צומח מהר עור חדש איפה שקודם היתה
כוויה. חבל שלא זכרתי להביא קצת הנה...כנראה עוררתי הרבה
סקרנות... בכלל, בקטע הזוגי, יש כנראה הרבה ניידות. ראיתי
זוגות שדרו לידנו, ראיתי אותם יחד בפומבי וכעבור שבוע ראיתי
אותם מסתובבים עם בני זג אחרים. זאת היתה תופעה מאד בולטת.
זוגות כל הזמן נוצרו והתפרקו. ולא צריך להעביר את מלאי הדירה
למקום החדש, שהרי הם 'שולפים' את הדברים מהאוויר, כולל רהיטים.
מאלה היו במידה מינימלית ב'חדר' שלנו, וכמו שהם 'בוראים' את
הדברים, הם גם 'מעלימים' אותם. סתם כך יום אחד ה'בעלה' שלי שמה
מין מתקן הסבה שכנראה לא סיפק את רצונה ליד מקום בקיר הזה,
והדבר הזה 'נבלע' בקיר. כאילו לא היה. כשהיא הלכה נסיתי למשש
את המקום הזה בקיר, אבל זה היה סתם קיר... במשך הזמן גם
התידדתי עם מישהו מהם והצלחנו אפילו לתקשר. הוא מה שנקרא 'עבד'
במין סדנה כזו והייתי ניגש לשם להעביר את הזמן. כנראה שהוא
ריחם עלי או חיבב אותי כי הוא לא גירש אותי אלא איכשהו הצליח
להעביר לי קצת אינפורמציה לגבי הזן הזה. באמת כנראה שהכוכב
שלהם ניתק משלנו לפני חצי מליון שנים והם התפתחו בצורה קצת
שונה, ואנחנו נראים להם כמו מוטציה...תאר לך...הם עוקבים אחרי
הכוכב שלנו מאות שנים; לפני שאנחנו הצלחנו לחשוב בכלל שיש
יצורים חיים ותבוניים על כוכב אחר. הם הגיעו לרמת תחכום כזו
שהם היו עוקבים בעניין ורואים די ברור מה מתרחש אצלנו. הוא
ניסה לברר למה אנחנו כל הזמן נלחמים זה בזה. ממש לא הצלחתי
להסביר לו: גם אני לא מבין, עכשיו...כל ההרג הזה דורות על
דורות...הם רצו לראות אם אנחנו עשויים עדיין מחומר דומה לשלהם,
כי ההסטוריה הזו איכשהו ידועה שם: על הפיצול מכדור הארץ, על
ההתפתחות השונה. אמרתי לך, הם מאד אינטיליגנטיים. אצלנו מצריך
מכשירים ומשהו מוחשי, והם כבר דילגו לשלב הבא: שהמון דברים הם
'וירטואליים'. שהם 'שולים' דברים שהם צריכים,יש מאין, כמו
שסיפרתי לך לגבי הבגד שהיא הוציא מהקיר או הכסא. כך גם לגבי
מחשבות: הם יכולים להפוך למשהו מוחשי מה שעלה בדעתם, פתאום
משהו מונח לפניך, שעלה בדעתם. משחק או מכשיר לשימוש. אתה רואה
את זה לפניך. לא אהבו את מה שיצרו? הם מעלימים את זה בכח
המחשבה. לא מבין איך. ושמעת איך הם מרפאים כל מיני דברים.
מבחינות רבות הם השיגו אותנו בכל מיני תחומים שלא היינו מעלים
בדעתנו לחלום..אולי ז'ול וורן... הסיבה שהגיעו אלינו: יש אצלם
איזה ניוון במשך הדורות והם חשבו שיוכלו 'להשביח את הגזע' על
ידי 'חזרה למקורות' ולהתחבר אל גזע האדם מחדש-הרי בשביל זה הם
הביאו אותי, אע''פ שהם לא מתלהבים מאתנו, בלשון המעטה. ה'בחור'
הזה לא הצליח להבין איך אני מוציא קולות מהגרון. אצלם התקשור
התפתח לגמרי אחרת. הם חושבים שאנחנו פרימיטיביים בענין של
הדיבור. בעצם בכח המחשבה הם יכולים להעביר מחשבות. כמו טלפתיה.
זה מאד מצא חן בעיני... יום אחד הוא לקח אותי לסיבוב טיסה באחד
המתקנים האלה, כמו זה שאתו באתי. מתקן שלא יותר גדול מגודל של
חדר. מרחף, קל, שקט, בלי רעש, תענוג...ריחפנו בשקט באוויר והוא
הראה לי בין כל הכוכבים הזוהרים את כדור הארץ שלנו.הוא היה די
קרוב יחסית וראיתי אפילו פרטים מסוימים. בכוח המחשבה התקרבנו
מאד וריחפנו כך שיכולתי לראות את העיר שלי מלמעלה, רציתי
לצעוק, רציתי לקפוץ אבל כמובן שהייתי סגור, בחלל...נורא
התגעגעתי. הוא הסביר לי שהם עוקבים אחרינו דורות. אנחנו
מעניינים אותם,ההמצאות שלנו, המצאת התחבורה הממוכנת-אצלם
'דילגו' על השלב הזה ועברו ישר לייצור על ידי מחשבה. אל תשאל
אותי איך כי אני לא מבין גם כן. אולי גם אנחנו פעם נדע... כדור
הארץ שלנו נראה כל כך שונה ומרוחק,,,נמלאתי געגועים
צורבים...התגעגעתי לילדים ולאשה שלי שלא יודעת מה קרה לי. לאן
נעלמתי לה, ועם מי אני ישן...התגעגעתי לעור החלק והחם שלה,
לנשימות השקטות בלילה על ידי. החיוך שלה בבוקר, הקפה שלה.
בכיתי. הוא לא הבין... אתה שואל: איך חזרתי? הרי הייתי עם כל
זה מת לעזוב. פשוט: עקבתי אחרי הכיוון הכי סודי שהם ניסו
להסתיר. יום אחד ראיתי מישהו שנראה לי אחד מאלה שהביאו אותי
לכאן, הלכתי אחריו. התחבאתי מאחורי קירות ועקבתי אחריו. הוא
הסתכל כל הזמן אחורה ולצדדים, אבל לא ראה אף אחד ואז פתח פתח
במקום שנראה לגמרי 'קיר'. הוא פשוט סימן עם היד והדבר הזה
נפתח, ונסגר אחריו. חזרתי 'הביתה' אבל למחרת ואחרי זה עוד יום
עקבתי אחריו עד שביום הרביעי חמקתי פנימה אחריו, מסתתר בצללים,
וראיתי שהוא מטפל במה שנראה כמו הרכב שבו באנו. היו שם עוד כמה
כאלה. הסתכלתי בריכוז עצום והצלחתי לראות איך הוא נכנס לרכב
החלל הזה; התחבאתי טוב; הוא לא הרגיש שאני שם אף שאולי 'הריח'
משהו כי הביט מסביב כמה פעמים. כשהוא יצא וסגר את הפתח נכנסתי
לרכב, לחצתי על מין עיגול בקיר שלפני-היה שם משהו כמו חלון-כמו
בפעם הראשונה, הרגשתי סחרחורת, וכנראה התעלפתי כמו אז, ואז,
לפתע, מצאתי את עצמי כאן. לי זה נראה כמו שנתיים, אבל כששאלתי
על התאריך הסתבר לי שעברו רק יומיים. אמרתי לך, שנות אור,
ואנרגיה. אתה מבין עכשיו למה לא כתבתי לך סיפור, כן? פשוט, לא
הייתי כאן. אמנון, ידעתי שלא תאמין. אבל כל מילה-אמת!!!!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בריטני ספירס.

תרנגולת
מתפלספת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/9/12 15:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה