קירות זזים,
החדר נהיה צר,
הכול סוגר עלייך,
הדם בוורידים הופך לקר.
אתה בוהה באותו קרטון,
אותה "מיטה" שקרועה על הרצפה,
נזכר ברגעים על המדרכה, העלבון,
שהיית בסך הכול דמות שקופה.
מחטט בפצעים שמתפשטים על רגלייך,
מגרד את הזיפים השחורים על פנייך.
מסדר את המכנס עם הקרעים והכתמים,
משפיל מבט להשיג עוד קולות מרחמים.
ואז, באותו רגע אתה נזכר,
איך היא נלקחה ברגע מכאן,
במקום הכי מסודר,
שעושה הכי הרבה בלאגן.
הסדר מופתי, שם אחרי שם,
אפילו תמונות כדי שהדמיון לא ייעלם.
הכול כל כך צפוף ודוחס,
אתה הולך שם באמצע, מפחד לפספס.
הם מובילים אותך, ואותה גם כן,
רק שאתה בניגוד אליה, עדיין נושם.
רואה ומביט בחלום שנקבר,
מבין שכבר אין משמעות למחר.
ובאותו השקט העוטף אותך ומחריד,
אתה מצטער איך פחדת להתמיד,
איך עצרת את עצמך מלהגיד,
את כל המילים שעכשי לא יעזרו לפצע להגליד..

"לקחת אותי איתך, ואת אף פעם לא תדעי,
אין עבר, הווה או עתיד, את היית כל עולמי".