הו איך שאני מתגעגע עכשיו
ולא עוזר לדמיין שהנך פרפר
עכשיו. וחופשי.
מה ששאפת כל חייך להיות.

ריסים וקשרים הם המעסיקים אותי ביום יום, בשבועות הלא אחרונים
בכלל...
וכעס, כעס רב. כעס עצמי עצום ועצוב
שאינני לוחשת עוד את שמך,
מבכה לכתך,
וחושבת.
אותך.

ונזכרת.

ברוח שהבאת איתך, וכמו שקיפותה הבלתי ניתנת למראה,  
כך אדירותה וחשיבות השפעתה, בלתי ניתנת להסבר במילים..
בזמזומיי השירים שזמזמת, בעודך טורחת במטבח
אשר דמו לרחש החרקים העמלים.
בשורשייך האימתניים, שניטעו בחסד וינקו מסורות
ונגדעו שלא בצדק ובלי רשות מאיש
ובענפייך הבריאים והעסיסיים
ובעלים שבהם, שליטפוני תדיר ואת סביבתם ליטפו גם כן.
ליטפו ברוך. וזכו כמובן לאהבה חזרה.

והעצבות ששהתה בך בעת שלכות.
פירות שנשרו על הרצפה, על הארץ
מי ייתן ולכשיחלוף הזמן לא ירקיבו
והזמן כבר חולף
ואת אייך? אינך נמצאת להשקותם ולתת להם צל חום ואהבה
וכיצד לא ירקיבו?

איך אזכור?
כשליבי מתפוצץ, מתפצפץ, כצליל העלים היבשים  בדרוך נעליים
עליהם.
איך אזכור?
כשדוקר לי, לא מגשם ולא משמש
דוקר מחוסרך.

כיצד אמשיך את המסורת שלך, לצדק להגנה ולעצמאות
כשאנני יודעת היכן צדקי וכיצד להגן על עצמי?
כיצד אהייה עצמאית וחיים ריבוניים יהיו לי
כשכל אשר אני רוצה הוא לנבור בצילך, כגורה...

אתמול שכבתי בבית חולים. ונזכרתי בך. לפתע.
ושמעתי קולות ילדים, בוכים, צורחים מכאב
ובני מיעוטים, פצועים ופוצעים
ועייני נשים עצובות פגועות
וחשבתי לעצמי
ודאי בעת שוכבך כאן את
לפני שנתיים ארורות, חשופה לסבלי אחרים,
ודאי התמוטטת מבפנים...
שגופך לא נותן לך לעשות את שכל חייך עשית,
למנוע זעקת הילדים, אנחות הנשים, חמלת האדם?

בשארית כוחותייך נאחזת בחיים
בלילות, בציפורניים,
על לקמילה ההיא הבלתי נסלחת
פרידה נוראית שהפכה אותי למי שאני.






מוקדש  לדודה  רות 24.10.2007