שולח את ידיי באוויר לכיוונה
בתקווה שתתפוס אותן ותמשוך אותי אליה,
אך אלו ממשיכות ליפול ריקות, קרות..
ועדיין מחסיר נשימה בכל מחשבה...
גם כשייאוש משתלט עליי
עדיין חולם שהיא שם, מקשיבה
מביטה עליי כאילו מלמעלה
מנסה לגעת,
כרוח אילמת היא נעלמת...

רשת מתכת מכסה עיניה
אבל אני רואה מבעד לחרירים
מוסטות מטה כדיי שלא אגנוב סודותיה
חיוך כושל המסגיר חצאי אמיתות
שעריי פלדה שננעלו בבריח עבה...
מחביאים עולם של צבע שבו הכל קמל
וכל מה שנשאר הוא שחור לבן וערפל
מחכה לשלב בו תצא השמש מבעד לעננים
שתחזיר צבע, חיים וחיוכים...