כבר אין לי מילים, רק געגוע.
געגוע למה שהיה, למה שכבר אינו.
לחיבוק המבטח והזרועות האוהבות.
למגע העדין שמבין את השברירות.
למבט שמבין, שאהבה כזאת לא תמיד מוצאים.
אבל ויתרת על זה.
על הכל.
ויתרת עליי ועלינו, וכל מה שמצאנו.

אתה מחבק אחרת עכשיו...
מנשק, מביט ואוהב אותה ברגע זה.
נכנס אליה, ולא אליי.
האם אתה שוכח אותי כשאתה איתה ?
האם היא מספקת אותך יותר? בגלל זה ממני ברחת?
האם היא גורמת לך להרגיש, את כל מה שרצית אי פעם להרגיש?

אני בוכה...
כאן במיטה. שלי. לבדי.
השארת אותי. זרקת אותי, כדי לשכוח ממני.
אז תשכח...
אני אזכור אותך, ויחד עם זה גם את כל מה שגרמת לי להרגיש.
את הכאב הנוראי שעכשיו צורב לי בבטן, בלב...
את החנק בחזה ואת החוסר רצון להתעורר מחר.
אתן לעצמי לכאוב... עד שאבין שאין על מה, כי עזבת,
נטשת אותי.