יבלות צימחתי איתך בגינה
עשבים עדינים ניכשנו ביחד,
ריחם של גרגרי האדמה מתחת לציפורניים
כריחה של אהבה חדשה.

נכמרו רחמיך על השיח העקור ההוא,
אז שתלת אותו אצלנו.
בבגדי עבודה בגיל שמונה
אהבתי כל-כך להזיע איתך.

בערבים בהם למדת
ושולחן המטבח הרווה את צימאונו במדעי-החברה
הייתי אני,  נמוך-קומה וסקרן
משרבב את אפי ונצמד אליך.

כששקדתי על לימודיי בתיכון,
היית חוזר בערב ורואה מה שלומי,
מגלה "פרצוף תשעה באב"
ושואל אותי עד מתי.

ושואל אותי: "אייכה?"
הייתי מסתתר מאחורי עץ הדעת
ומחריש.
האימה היתה חזקה מהפיתוי לצאת ולהעז.