מרחוק זה נראה טירת קסמים
מים זורמים מפלים פלגים בכל אשר עין
הרוח רכה ליטוף מרחפת חרש
עלעלי כותרת עפים ברוח מתערבלת עצלה
רק האדם יושב שם וכולו מדמנה
לא יודע לאן לפנות ומאיפה לחזור
ואיך הדרך הייתה אולי לא הייתה
היא מנותקת זרם חשמלה צורות ועפעפיים
מול זרם המים פוקח עיניים
לא מאמין מה קורה סביב ביתני התינוקות
את הערסל והרוח שהפליאה להפליג לארצות
ולא היה בה כוח לפקוד את מפתנו
הרי נרפית היא ולא אמיתית
ליצן על סולם ליצן על קולב
דחליל מתנופף ברוח קרה מוכת שרעפים
מנגן החליל ונדמה לא אבל הנחש רוקד
ולו עיניים של אישה מהופנטות לצלילי הגאווה
קול פנימי אישי פרטי מלאכותי שאיש לא יידע
ועל המפתן זורם לו זר פרחים על מדרגות ההיכל
ובלבו לבבות אדומים עם נקודה שחורה
מתערסל ברוח החמה עד כי נשרף בשמש
ועין מתכת בוחנת את הפריטים הפרושים לנגד הזכוכית
זו לא מטרה לשמה יש להיאבק
היא חמקמקה כמו נקודה מרצדת על מרקע מחשב
בזאת עסקינן או לא
הן לא אמרו אלו העיניים את אשר בלבבן
ויתפרו פיהם בחוט תפירה שחור
כמו הייתה ילדה והייתה אישה
אבל הייתה נחש ולה מנגינה משלה
מתדפקת בלי לזוע על ברכי הזמניות
ועין מזכוכית בוחנת דרך זכוכית מגדלת
חריצי התהומות נפערים
הרי אנחנו כל-כך שונים
היא מקופלת כנייר כיסים וחצאים על רבעים
הוא מפליג אל מחוזות בו יד נוגעת
וזו יד מוות ויד בלוז
כל עוד היין זורם מתוך הכוס
על המפלים שבעולם
הדהוד מוחי מופלא של אקו נקי מסונתז לתפארת
החלומות מתפוצצים וזו סיבה מספיק טובה
להיות בת-יענה כי אנחנו שונים
והם לא מתפרקים והם צוחקים וכואבים
את הבלתי אפשרי, הרי לא יושג
זו לא מטרת המשחק
כמו העין גם הדרך מתפתלת חרש
ויש לה אופקים צרים ורחבים משלה
לזרום בהם עד יכלו כוחות הנפש
העירום הנצחי לנצח יהדהד במוחו
והיא תשתזף על אדן האמבט באור הניאון
באמבט חסר מים והאמבט לח
לוחות החרסינה העבים צמאים להשקיה
וכבר אבן מדבר קשה מונחת לה בפינה
והיא משקשקת ומקשקשת מילים שהולכות לאיבוד בראשה
הרי היד רעבה וצעירה, ולא תמימה
אבל את פתחון הפה תשמור לעצמה
הם הרי סוגרים אותו אלפי פילים ונמרים
כל-כך התרחק שלא נראה עוד אלא כנציב מלח
אסור להסתכל אחור, אבל זה קורה
והארץ הזו, הארץ הזו,
כמה יבשה היא,
כמה שותקת.