New Stage - Go To Main Page

סימון סן
/
029 המציאות

א     אנשים הולכים לעבודה כל בוקר וחוזרים בערב. ואני עובד שם
כנער מעלית, עם השלט על החזה: 'יש עוד שמש בעולם'. והם
מתבוננים בי בעיניים ספקניות ובחיוך מוזר, כשהם עולים ויורדים.


אני אומר להם "אנשים...", ומתחנן בפניהם שיאמינו לי.
"אנשים...", אני אומר להם, ומצביע בפניי, לפני שהשיזוף יעלם,
אבל הם אינם מאמינים. הם טוענים, שהם ברי מזל שיש עבודה, ואני
עומד שם חסר אונים מול הטיעון הבסיסי הנכון כל-כך.    

ב    מכל האנשים האלה, שעובדים בבניין הקפיטליסטי הזה, העשוי
בטון ומצועף בזכוכיות כהות, אני מוטרד בעיקר מיוסי. הוא מחייך
אליי כל בוקר וכל ערב, אבל בזמן האחרון בבוקר החיוך שלו הפך
חשוד, ובערב הוא מקפיד להצביע על השלט ולשאול אותי: "האם זה
נכון?"

יוסי מספר לי, שחברו לעבודה התפלא מאוד, כאשר שמע שיש לו
ילדים, אחרי הכרות של שנתיים! "אתה יודע", הוא אומר, "המנהל של
המפעל הענק הזה, כ-70 עובדים, לא דיבר איתי אף-פעם."

"הוא אומר רק בוקר טוב מאולץ, כאשר אנחנו חולפים כמו הרוח
במסדרון. זה מפעל של מהנדסים" הוא מוסיף, "ומי שלא מהנדס, לא
קיים!"

אבל כל בוקר אני רואה אותו מגיע ראשון לעבודה, וחוזר לביתו רק
באמצע הלילה, כשכולם כבר הלכו לישון. והוא עובד גם בשבתות וגם
בחגים בסתר ואומר לי, "אני אראה להם! אני כותב תוכנית מחשב,
שתעשה מהפכה ותחסוך זמן עבודה וכסף רב!"

יוסי נהנה מהעבודה, שזה עניין משמח בפני עצמו, ובטחונו העצמי
עולה עם ההצלחה של התוכנית. הוא מרוצה מהמשוב החיובי של ההנהלה
האלמונית, אולם לאחר שמחלקים את הבונוסים למהנדסים, באה
ההחשכה. "אני לא חשבתי שזה כך", הוא אומר לי, "אני לא חשבתי
שזה כך", חוזר. ומפתח מרירות כל לילה לפני  שהוא נרדם.

"זה נכון"? יוסי שואל כשהוא מצביע על השלט בבוקר, "אני חייב
לעזוב את העבודה! אני מעורב בה יותר מדי רגשית! אני כל הזמן
מתווכח עם כל מי שזז. אתה מבין, הכלב עשה את שלו ועכשיו הכלב
יכול ללכת. לאנשים לא אכפת כל עוד הם מלקקים את מנת האוכל
שלהם, מלחכי הפנכה האלה."

יוסי מהרהר ומוסיף: "אבל אני לא מהנדס, אתה מבין, המשכורת שאני
מקבל אינה מספיקה!"

"והמנהל, הבן-זונה הזה, שמרוויח 20000 ש"ח לחודש, מסביר לי,
שהמשכורת שלי יפה יחסית למצב בשוק, וטוען שאני כנראה לא מנהל
היטב את עסקי, ואני פזרן. יש להם חוצפה לאנשים האלה, ויש
מעמדות בארץ הזאת, אתה מבין?!"

"אבל אני לא מתכוון להתרגל, אפילו שזה נראה להם נוח מאוד. דע
לך, הקפיטאליזם יתפורר מהר מאוד כמו הסוציאליזם. יותר מדי
מהר!" והוא מוסיף: "זה נפלא כשזה עובד, אבל לאורך זמן, יותר
מדי אנשים יפגעו מכך שיש מעמדות של שכל, מרפקים וקשרים!"

ג     "מה אתה שותק" הוא רוטן, "רק שמש יש לך בראש. תגיד לי,
אם יש עוד שמש בעולם, אז איפה היא עכשיו"? הוא שואל אותי
בשתיים לפנות בוקר.

וכל העת אני מתעקש על נפשו, ומספר לו על החוף בתל-אביב, שברב
הזמן יש בו שמש. "לפחות פעם אחת בשנה, ביום שלישי הכי קרוב
לשביעי באוגוסט! הייתי שם והייתה שם שמש צהובה!"
   
"אני אבדוק" יוסי מבטיח, ושנינו יודעים שהוא לא יקיים את
הבטחתו. "אתה יודע, כבר שנתיים לא לקחתי חופשה באמצע השבוע.
אני אבדוק, מתי אמרת?" הוא שואל. "ביום שלישי הקרוב ביותר
לשבעה באוגוסט," אני עונה. "אני נשבע לך בילדים שלי!"    

"לא ידעתי שיש לך ילדים" יוסי אומר. אני מסתכל עליו ופתאום
מופתע. "אין לי ילדים. זה ביטוי כזה... לא חשוב..." אני
מתעייף, מקפל את השלט ופותח לו את המעלית כדי שיסתלק.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 10/2/13 0:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סימון סן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה