א     יום אחד הייתי מובטל אז חיפשתי עבודה. הלכתי לעשות
מבדקים במכונים שונים. הם העסיקו עשרות עובדים והתיימרו לדעת
במהלך המבדק, האם אני ראוי לעבודה כלשהי או לא ראוי!

המבדקים היו מחולקים בגסות לשני מישורים: המישור המעשי והמישור
האישיותי. למבדקים המעשיים, הבודקים את היכולת ואת הכישרון,
עברתי בקלות. למבחנים האישיותיים כגון: ראיון, קורות חיים
שנשלחו לבדיקה גרפולוגית, כתיבת סיפור על-פי תמונה וכד', הגעתי
כבד גוף וכבד נשימה. לא הבנתי.    
   
היה לי קשה לענות על אותם השאלות שלא הבנתי. הרגשתי מועקה כבדה
כאשר שאלו אותי, מה אבא שלי היה מצפה ממני להיות, בלי להבין
למה זה חשוב לדעת. התקשיתי להבין מה לכתב ידי הילדותי וליכולת
העבודה שלי. למה אני צריך לכתוב סיפור אופטימי לתמונה של ילד
בוכה?

ידעתי שאני מתאים לעבודה כלשהי, וידעתי כי אני משתוקק לעבוד,
וכי אני אצליח. ובכל זאת, לא הבנתי איך המכונים יכולים להסיק
מתוך המבחנים האישיותיים, שאני לא מתאים לעבודה. הרגשתי כמו
האיש החכם, שיודע משהו על עצמו ואף-אחד אינו רוצה לשמוע.

כל פעם שביקשתי להוכיח את יכולותיי, הבוחנים היו מהסים אותי
בכעס ומנופפים לי בסרט הנייר המחורר והממוחשב. ואם הייתי נחמד
מספיק ומעורר רחמים, הם היו מסבירים לי שהחורים הראשונים
מלמדים שאני גאון והחורים האחרונים מלמדים שאני מסוכן! אחר-כך
כשטרקתי בפניהם את הדלת, היו טופחים לעצמם על שכמם שגילו את
התרמית.

ב     ההתעקשות המגוחכת למצוא עבודה כדי להעביר את הזמן
ולהתפרנס, חייבה אותי להתכונן ככל שניתן למבדקים הללו. להיות
רובוט פסיכולוגי עם אישיות רובוטית. כך דאגתי לשנן בעל-פה:

"בניסויים שנערכו לבדיקת צמדי צבעים, באם הם טעוני מתח, התקבלו
הממצאים הבאים: (א) צירופים המכילים צבעים משלימים או כמעט
משלימים, או צבעים המנוגדים בבהירותם, או שני גוונים דומים
וסמוכים זה לזה, נחווים כטעוני מתח. (ב) רצף גוונים המייצג
השתנות הדרגתית של הגוון, הרוויה או הבהירות, וכן כל גווני
האפור, נחווים כנטולי-מתח או כמרגיעים ביותר."

ואז הייתי מחכה בסבלנות. מחכה שבאחד השאלונים ישאלו אותי: "מה
אתה מרגיש כשאתה רואה את הצבע האפור הזה?" חיכיתי בסבלנות כדי
לענות בביטחון: "הוא נטול-מתח או מרגיע ביותר!"

כשחיכיתי, גם חשבתי, למה דווקא הצבע האפור מרגיע ביותר?

ג     האמת, שאינך לבד בחיפוש. סוג של טאנטרה לא מכוונת,
כשביציע כל היקירים לך צופים בך מהצד, מודאגים בשבילך. סוג של
מחלה בו החיוך הופך לחיוך רפה. חיוך שדורש זהירות. חיבוק אמיץ
ממרחק, ואז כעס בגלל המרחק.

והם שואלים: "מצאת?" והם מלאי עצות, שחשבת עליהם מזמן. לדעתי,
אין להם יכולת לעזור באופן ממשי, ואני חושב, שאם אתה לא יכול
ממש לעזור, אל תציע! ואתה מרגיע אותם, כי כוונותיהם טובות
ומבקש סבלנות: "עוד מעט ישאלו, מהו הצבע המרגיע ביותר?"
   
וזה התפקיד שלך למצוא, אבל גם לך אין שליטה! זה תלוי באנשים
נוספים והדבר מלווה בפחד. זה סוג של פחד, שמרטיבים ממנו.
לפעמים אני חושב, איך יכול להיות שיש מובטלים רבים כל-כך?
ואיפה בדיוק הם מתחבאים עכשיו? נתחבא ביחד! איפה העצים? איפה
היער?