הדודה העשירה, לא הניחה לאיכר אחד להמשיך את המהלכים הירודים
שעלולים היו להוריד אותו שאולה. היא שלחה לו מסרים חדשים. <<מה
זה אומר לך ללדת ילדים בעולם שכולו מלחמות, הרס ודמים?>>
והאיכר המסכן, התמים והחכם, לא ידע להשיב לה על שאלותיה הקשות
(גם אני לא, אגב)... ואז החלה להסביר לו מה קורה באמת בתהליך
ההתאהבות בין בני האדם. <<מהי התאהבות?>>... <<אתה שואל אותי!
אני שאין לי ילדים ולא ילדות, אני שאישה אני ללא גברים. אוהבת
את כל העולם והעולמים! אני אוהבת את הטבע, את הצמחים, את
הפרחים והפירות והירקות שאתה מביא כל יום לאישתך היפה
והמסכנה... אני אוהבת את הצמיחה והכמילה, אני אוהבת את החיים
והמוות. כי המוות לא מפחיד אותי!>>
<<מהההה?>> התפלא איכר אחד... <<איך ייתכן שהמוות לא מפחיד
אותך? אין בן אדם שאיננו פוחד מן המוות!>> קבע איכר אחד. איכר
אחד (אני מזכיר לכם) היה שיא התמימות ועשה הכל כדי להביא ילדים
לאשתו האהובה. אלא מאי? היתה לו בעיית פוריות, או מספר זרעונים
קטן יחסית בזרם האהבות שלו... ואישתו שלקחו לה את בתה האהובה,
מי אם לא הד"ר הבוגד שבגד בה... והנה איכר אחד רצה לעשות לה רק
טובה, טובה אחת. עוד אחת.
<<לא! אינני פוחדת מהמוות כי המוות הוא הדבר הטוב ביותר שיכול
לקרות לבן אדם בחיים!>> קבעה הדודה בנחרצות (המשך יבוא, אני
מקווה... בהמשך)