את לוקחת שתי לסביות שוודיות," היא אמרה לי, "שמה אותן בחדר
כזה יענו יוקרתי, אומרת להן לעשות זו וזה וזו, מעמידה כושי ענק
שמאונן עליהן, מצלמת הכול במצלמת וידיאו, משכפלת, תוקעת
לעטיפות, ותאמיני לי יש מי שיקנה. יש את העשירים האלה הסוטים,
ויש את הערסים והלוזרים ש-כל היום יושבים מול הטלוויזיה, ויש
את החנונים שלא ראו תחת של אישה בחיים שלהם, ויש כמובן את
הלסביות שלא מצליחות להשיג זיונים. כולם לקוחות פו-טנ-ציא-ליים
לחרא הזה, תעשי כמה כאלה, לסביות, הומואים, כושים, סאדו,
השתנות, מקלחות, הצלפות, ובנית עסק. היום, תאמיני לי, רק
המנייאקים מצליחים להרוויח כסף. האנשים הטובים האלה שכולם
אוהבים יושבים בחדר קר לחסוך כסף לחימום ואוכלים חומוס או
קוטג'. למה מה קרה את תאכלי חומוס וקוטג'? את חברה שלי, כמו
אחות בשבילי, ואת תאכלי במסעדה כל ערב ובוקר ותזייני כל לילה,
כי מגיע לך, וגם לי. אז מה את אומרת, את מעבירה את החומר
לבדואים?"

גשם זלעפות כמו בסרטים. המכונית המעפנה הזאת יורקת מים מהכביש
כמו ממטרה, ופתאום אני לא יודעת מה נפל עליי, מה נכנס בי,
שהסכמתי ככה, לנסוע מגבול הצפון עד הנגב עם חצי קילו קוק.
הרדיו מנגן גאז', החלונות רטובים, בקושי רואים משהו באקווריום
הזה וחושך בחוץ. "אל תעשי אף עבירת תנועה," היא הזכירה לי, "את
יודעת למה." אז אני אפילו לא זורקת בדל סיגריה מהחלון. המחט לא
עוברת את 70 ואני נצמדת הרבה לימין.

בדואים עלק. בדואי אחד גדול וגבוה עם אקדח לקח את החומר ונתן
מזומנים בתוך ניילון שחור עטוף צלופן דביק. העברתי סכין יפנית,
ראיתי שזה לא ניירות, ולקחתי בלי לספור. היא אמרה לי לא לספור.
תקעתי את זה מתחת למושב איפה שהיה החומר ונסעתי לירושלים.
באימא שלי, נתתי לעצמי סטירות כדי לא להירדם, ושתיתי רד-בול
כשהתנועה הייתה כבדה ואיטית. במושבה החניתי את הגרוטאה, נכנסתי
לבית שלה דרך החצר והחלון למה הדלת הייתה סגורה, והערתי אותה
בכאפות. "יא מזדיינת, אני נוהגת חצי מדינה ואת יישנה. תספרי את
הכסף." היא ספרה אחרי כמה סיגריות וקפה וחייכה חיוך גדול כזה,
"אפילו דולר אחד לא חסר. מה אמרתי לך? הם ישרים כמו פלס.
הטורקייה תארגן לי מצלמות ומזדיינות ואנחנו בפנים."

ישנתי 10 שעות ותפסתי אוטובוס לעפולה. לא יודעת מה יש לי לנסוע
לעפולה, התחשק לי לנסוע לעפולה.