ביקשו ממני לכתוב על עצמי, על החששות שלי, על התסכול שלי ולמה
איני רוצה לעבוד בעבודות פקידות וכדומה.
במשך כל חיי אני קוראת ספרים, ספרי פסיכולוגיה, ספרי פילוסופיה
וספרים עם אמירה. לפני כחמש עשרה שנה למדתי לתואר ראשון, כאשר
התואר עצמו היה כבדיחה בעיניי - ב.א. כללי, תואר ללא שום תועלת
וללא אפשרות לקריירה. אני אדם אשר תמיד רצה להתקדם בחיים ורצה
להיות מוצלח. את העניין של המוצלחות לא קיבלתי מהבית. בבית
לימדו אותי להסתפק במה שיש לי, לא לשאוף, כי אין לי את
הנתונים. החלום הכי גדול שלי זה ללמוד רפואה, להיות רופאה וגם
לעבוד במעבדת מחקר. אף פעם לא אמרו לי שאני מסוגלת לכך, וצחקו
כשאמרתי שאני רוצה להיות רופאה. בעיני משפחתי אני בדיחה מהלכת,
לא יוצלחית, מכוערת ואולי אני חכמה, אך לא כמו שאר בני המשפחה,
פחותה. תמיד אמרו לי (מבית הספר) שאין לי נתונים גבוהים, שעדיף
שאני אקח כמה שפחות יחידות, כי אין לי את זה. אני מציירת
ומצלמת ומהמבחנים שעשו בבית הספר עלה שאין לי חוש לצבע, אין לי
ראייה כוללת ואין לי לוגיקה, בקיצור מטומטמת. אני לא ידעתי
שאני יפה מאוד, לא הייתי מודעת, וכנראה (אני לא צוחקת) בגלל
חשבו שאני סתומה. כשכולם עשו שבע יחידות אנגלית, אני עשיתי
ארבע. כיום אני עובדת גם כמורה פרטית לאנגלית ומתרגמת מאמרים
מאנגלית לעברית ומעברית לאנגלית. אמרו לי הרבה דברים נוראיים
בחיי, שלא אוכל להעלותם על דל שפתיי. רקדתי גם בלט, ותמיד שמו
אותי מאחורה (המורה אמרה לי שאין לי שרירי רגליים מתאימים
לבלט, שפיתחתי שרירים לא נכונים וייקח זמן עד שתיתן לי לעלות
לפוינט). היותי מתמודדת רק הקשה על חיי, מכיוון שרואים בי רק
אדם שצריך למצוא עבודה, ואם ללמוד זה למצוא עבודה, בתור
אינוולידית ולא בתור אדם עם שכל, שאיפות מאוד גבוהות. כאשר אני
הולכת לפסיכיאטר ומספרת לו את כל מה שעבדתי ולמדתי, הוא מהנהן,
מוצץ שפתיו ואומר לי "ומה עם שיקום ועבודה מוגנת"? אמרתי לו
שאני רוצה ללמוד ביוטכנולוגיה. הוא צחק. אז סלחו גבירותי
ורבותיי, אם יש לי קצת תסכול.