התעוררתי מאיזה חלום, אני לא זוכרת. בעצם אני טיפה זוכרת,
משהו, אבל זה לא אומר לי הרבה. נכנסתי למקלחת, שטפתי עצמי בלי
סבון או שמפו, שתיים-שלוש דקות. יצאתי מתנגבת. ראיתי חלון.
חלון בדירה שלי. הסתכלתי בו, הסתכלתי דרכו החוצה. ראיתי הרבה
שמיים וקו אופק רחב. נשמתי. זה טוב לנשום, אני ממליצה. הכנתי
קפה מתוק בחלב, ישבתי במיטה רגל על רגל, שתיתי את הקפה, עישנתי
סיגריות. ויש מי שאומר לי שהחיים הם גימיק. אחושלוק גימיק, אני
חושבת. זה מה שיביא את המהפכה. איזו מהפכה? זו שכולם מדברים
עליה, אבל לא מבינים כמעט על מה הם מדברים. קל להגיד מהפכה. מה
הרעיונות? מה הפילוסופיה מאחוריה? בינתיים כל אחד ואחת עושים
לעצמם מהפכה פרטית. הכול מתחיל בפרט, יש תקווה. אף-אחד ואחת
לא רוצים להיות חלק מ-עדר. אם כבר מקהילה, שאולי נמצאת בקהילה
גדולה יותר, והאוטופיה שהקהילה הכי גדולה שמכילה כאלה שמכילים
כאלה וכו`... היא עולמית. אולי אפילו בין-חללית.
יש לי עור קשה ובצקות בכפות הרגליים. יש לי דליות בשוקיים. פעם
הייתי יפה יותר, אבל גם עכשיו, אני לא נראית רע. אני גם לא
צעירה כ"כ כבר. אני יותר חכמה מבת 24, לדוגמה. הרבה יותר חכמה,
למרות שכשאני הייתי בת 24 חשבתי שאני חכמה.
חפרו בי גברים, ביטוי קצת גס, וזה היה כיף. הגברים לא יודעים,
לא מעלים בדעתם, עד כמה אנחנו הבנות חרמניות. אנחנו מניחות להם
לחשוב שהם אלה, וכי יש להם טבע של ציידים - הם מאמינים, וזה גם
מקל לגרום להם להניח כך. אבל אלו אנחנו, הבנות, ש-כל הזמן, כל
הזמן, חושבות או/ו מרגישות על ו-סקס. כי אנחנו לפעמים חושבות
גם ברגשות. הרי אנחנו יודעות את כוח הנשיות שלנו, ומשתמשות בו.
זה די קל.
אבל עם כל המלחמה הסמויה הזו בין המינים, אנחנו חולות על
גברים, מתות עליהם. הם כמו ילדים קטנים, רגזנים כאלה...
עכשיו אני לבד. יש לי כמה יזיזים במרחק שיחת טלפון, אבל כרגע
אני לבד. אבל על מי אנחנו עובדות... נשים אף-פעם לא לבד.
ברגע של קפה, כשהתעוררתי, חשבתי לכתוב את עצמי כאישה. יש לי
חלומות, אני מבינה ויודעת, אני חוקרת ומסיקה מסקנות... נשים
יותר פקחיות. יותר נבונות. אבל ככה, מאחורי הקלעים, אפשר להיות
כמו שנדמה מאחורי הגבר החזק, הקשוח, החכם. לשחק את השקטה
והיעילה, אבל בעצם האישה היא זו שיודעת. |