בבוקר יום ראשון שיחקו הפעמונים על מגדל המבנה הגבוה. האויב
עמד בגבולות וקינטר בארטילריה לחימום. טילים נשלחו מ-פה ומשם
משני עבריי הגבול. אני ישבתי על עיתונים ורק רציתי לישון.

כאב לי על חבריי למדינה, בני גילי וצעירים יותר שחלקם נופלים.
כאב לי על הפציעות, על הנשים, ההורים והילדים המבוהלים והחרדים
ליקיריהם. כאב לי על העולם שעדיין יש בו שלא הבינו שמלחמה היא
טיפשית. כאב לי על אנשים ש-רק רוצים לחיות, והמלחמה לא נותנת.

בזבזתי את הזמן על סיגריות ועיתונים, למרות שידעתי ש-כל הכתוב
בעיתונים זה שקרים. הזמן היה אחה"צ, ועדיין היה אור בחוץ, אבל
אצלי כל התריסים והחלונות היו סגורים. הדלת הייתה סגורה על כל
הבריחים, מן פרנואידיות שכזאת. רציתי לנתק את דירתי הקטנה מ-כל
מה שקורה בחוץ, רציתי לישון. ידעתי שאני אמשיך לא להרגיש טוב,
העבר רודף אותי, הזיכרונות, האישה שלי שנעלמה, ילדים שאני לא
יודע אם יש לי באיזשהו מקום. השתייה, היא לא עושה לי טוב, אבל
משהו בה... משהו להקהות את החושים, לברוח. לא להתמודד. הם
נלחמים גם למען יקיריהם וגם למעני כאזרח. זה גורם לי כמעט
לבכות, לי לא היה אומץ לעשות את זה בשבילם. לא גייסו אותי כי
אני חצי בן-אדם. זה גרם לי להרגיש חסר-ערך עוד יותר. אבל זה
גרם לי להרגיש גם התנתקות, הרי שנאתי את המלחמה הזאת, לא רציתי
בה ולא חלק ממנה. הרדיו שלי ניגן שירים עצובים, ישנים.
הפעמונים רקדו לפעמים על ראש המגדל. עישנתי הרבה. לא הייתי
בטוח אם הגוף שלי יכול לספוג את זה. מנורה קטנה הטילה צללים על
הקירות. הצללים נראו רבי-משמעות יותר ממני, יותר מהחפצים עצמם.
הלב שלי רצה לבכות, אבל אני לא הצלחתי. הוא היה מרוסק לגמרי,
מלא סדקים. כל העבר, כל התקוות, וזה מה שקורה? התחרטתי שלא
אהבתי יותר, שלא הערכתי יותר את הרגעים, את ימי השלווה שהיו -
ספר לפני השינה, מוסיקה ללא מטחים ברקע, בני-משפחה וידידים
אהובים... הייתי צריך לאהוב יותר. הייתי צריך להעריך יותר.
זכרתי איזה משפט בודהיסטי שצריך לחיות, לחוות, להעריך, כל רגע
במלואו. התחרטתי שלא עשיתי את זה. ניסיתי למצוא נוחיות במיטה,
אבל לא הצלחתי. הרגשתי כמו איזה שיר ששמעתי - "איך אנחנו
יכולים לישון כשהמיטות שלנו בוערות?" החלטתי לפנק את עצמי כאן
ועכשיו, כמה שאפשר, וצליתי בגריל התנור 5 המבורגרים, אכלתי
אותם בלי כלום, משסע אותם במזלג. תחושת חמימות ושובע - היא
הרגיעה אותי. התחלתי לקבל את הבלוז. שתיתי יין ונרדמתי עם
סיגריה בוערת...

מים
יש לי כדור, גלולה, אדום, ורוד, צהוב, ירוק, סגול, כחול. אתה
בולע אותם עם שלוק מים ומרגיש בווווו... ואז אתה משהק. אתה
נכנס למקלחת, מקלחת זה טוב. למים יש משהו מרפא, גם על הגוף.
מקור האדם מהים, רובו מים, גם העולם רובו מים, וגם הצמחים
ובע"ח זקוקים למים. הכול מים. החיים זה מים, הזמן זורם כמו
מים, הכול משתנה כמו מים, מקבל צורות שונות ונשטף. למים בתוך
כוס יש צורה של כוס, וכדומה למים במבחנה, בבקבוק, בצלוחית...
אתה עומד עירום וחזק תחת טוש של מים קרים. המים מרפאים אותך,
את גופך ואת נשמתך. גם את מחשבתך. המים מחזירים אותך למקורות
מהם באת, אל הימים הגדולים, האוקיינוסים, כשהיית, פעם מזמן,
דג. אולי לא אתה עצמך היית דג, אבל אבות-אבותיך לפני
ביליוני-מלאן שנים היו יצורי-ים. עד כאן הנקודה.

אתה יוצא מהמקלחת וסוחט את המים מגופך. יש לך מזל שיש מגבת,
אחרת היית מטפטף הרבה מים מאיבר מינך הגדול. אתה בולע מים
והמים בולעים אותך. האשכים הגדולים שלך מתנדנדים כשאתה מוזג.
יש לך מיטה רכה עם מצעים לבנים נקיים, ריח טוב. אתה נכנס אליה
עירום. גופך מתחת לפוך. נאבק עם עצמו, עם המיטה, כובש אותה.
רוחות תמוהות משתוללות בחוץ, זו לא העונה. הטבע מזכיר לך את
מקומו. אתה קם, עובר בחדרים, וסוגר את כל החלונות. הרוח נושבת
מפיו של אל הרוחות, והוא לא מרחם. בבוקר כזה, כשאתה קם. אתה
נזכר איך היית פה ושם במזג-אוויר יציב, וזה קצת מפליא איך
מזג-אוויר יכול להיות יציב. אבל הוא לא יציב יותר, משהו השתבש,
מישהו שבר שמירה. שוב אתה עירום מתחת לפוך הרך, האשכים הגדולים
שלך מזיעים. אתה מגלגל את הפוך בין רגליך ונרדם. על מה תחלום?
על רוחות השמיים, או על אהובה קדומה מתרחצת במי-מפל קר?

ערק
נשתה עוד כוסית ערק, זה טוב למחוק את הזיכרון. זה טוב למחוק את
האופי. את מה שהעיניים רואות. תשתה איתי עוד כוסית ערק. וודקה
יש לרוסים. טקילה לדרום-אמריקה. וויסקי לצפון-אמריקה. וערק
למזרח-התיכון. תן לי עוד כוסית ערק, אני לא רוויתי, עדיין צמא.
נגב אותה עמוק, נגב אותה בקוביית קרח. שים אותה שתצוף. נגב
אותה בלי לדפוק חשבון, גרום לה לשיר. שים אותה כמו שאתה יודע,
שים אותה מרוחק. שים אותה עדין בפינת הזולה, שים אותה מרוח.
תדבר איתה - מה היה היום. יום יפה, יפה מאוד. איזה יום היה
היום? כל יום אותו היום. הוא הולך ובא. אז זה אחלה-בחלה, שים
אותה מנוגב. שים אותה מתחת למגבת, שים אותה במטבח. שים אותה עם
ממרח תמרים, או שוקולד, שים אותה עמוק. דבר איתה מילים, נגב לה
הדמעות. שים לב לתחושה, לאיזה יום היום בכלל.

טקילה לדרום-אמריקה, וויסקי לצפונה. וודקה לרוסים וערק
למזרח-התיכון. מה שותים במזרח-הרחוק? מה שותים באירופה. צריך
כדור נגד צרבת שלא יהיה צרבת. זה מרשים מאוד מה שקרה כאן, מאוד
מרשים. כל הכבוד.

הם מדברים כל היום וכל הלילה על מה שעובר עליהם. הם מדברים גם
כשאני יישן, וגם כשאני ער. הם מדברים כשאני במקלחת וגם
בשירותים. הם מדברים כמה חבל שגיא התדרדר לכאלה מעמקים. אבל לי
לא אכפת, מוות זה דבר שקורה. מוות זה דבר שתמיד קורה גם אם
אפ`חד לא מת. שמחת חיים מתה, תקווה מתה, אהבה מתה, תמימות מתה.
גם בי דברים מתים מוות זמני. ואני שותה ערק למות יותר ולשכוח
שאני מת.

היא רצתה לחיות כמו באיזה סרט. שנעשה אומנות מזבל ונמכור
ברחוב. שנרהט את הבית ברהיטים ישנים. שלא נעשה כלום, רק נהיה
זה עם זו. אבל אבל אבל אני לא אוהב אותה. האמת שהיא מעצבנת. יש
לה גוף בסדר וגם הפנים לא רעים, אבל היא לא חכמה וגם גרועה
במיטה. אז העדפתי כמו שהעדפתי להשתמש ביד ימין להגיד לה - בואי
נישאר ידידים. גם כידידה היא מעצבנת, ועדיין לא חכמה, בכלל לא.
היא לא אינטליגנטית בכלל.

הרדיו מנגן כל אחה"צ. אני נרדם, מתעורר, ושוב ושוב. לו היה לי
פעמון לצלצל בו עם בוקר. לו היה לי פטיש להלום בו עם לילה. אני
נרדם, מתעורר, ושוב ושוב. שוב אליי, היא אומרת. שובנה, אל
תברח. אני לא בורח, אני רק יישן, ושותה.  

טיול
ההתקף לב לא שינה דבר במהלך חיי. נשארתי אותו אחד שמקיש על
המחשב, מעשן ושומע רדיו. גם הבנות נשארו אותו דבר - מתקמצנות
בזיונים. ואני עדיין אוהב מרקים עם שקדי-מרק ומיץ שקדים.
יצאתי למבצע צבאי רחב היקף - טיול של שעה, אולי קצת יותר. היא
קראה לזה שוטטות, אני קורא לזה טיול. לקחתי איתי תיק קטן על
הכתף עם פנקס ועט, והעיקר בקבוק מיץ שקדים. גם כמה שקלים למקרה
שאני לא יודע מה. שמתי פעמיי לדרום העיר כשאני מפזם שירי ילדים
שלמדתי בגן. מפעם לפעם הדלקתי סיגריה וככל שהלכתי הפכתי כבד
יותר. לבסוף היה קשה ללכת, אז ישבתי שם באיזה ספסל לא רחוק
מספריית הדי.וי.די. עברה בחורה על המדרכה לידי. היא נעצרה
בדיוק מולי ומתחה את הגרביונים שלה כשהיא מודעת היטב שאני מביט
ועוד איך. ואז הזדקפה, הביטה בי שנייה קטנה, מנסה לשמור על פני
פוקר, אבל אז התפלח לה חיוך קטן ויפה, עם אף קטן מכווץ ועיניים
זורחות, והיא הלכה. אני הדלקתי עוד סיגריה לציון המאורע, וקצת
יותר מאוחר נכנסתי לאיזה מתנ"ס להשתין והמשכתי בסיבוב עד הבית.
עשיתי מקלחת, שתיתי טוב והלכתי לישון. נרדמתי עירום,
וכשהתעוררתי כבר היה קריר. התלבשתי והכנתי לי קפה נמס בחלב.
אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסה"כ רציתי להגיע הביתה בשלום.

שיר הלל לעובדים סוציאליים
מטומטמים כאלה, אי-אפשר להבין. כל מה שיש להם בראש זה רק
המערכת המזוינת הקלוקלת הבת-זונה, אימא שלהם שרמוטה. מכניסים
את המוחות לתנור ומבשלים טוב-טוב. אתם לא תגידו לי מה לעשות,
בני-זונות. מי שם אתכם עליי? חבורת סוטים נפשיים שאוהבים לזיין
מוחות ונפש. איך אתם משתגלים בלילות, עם מוחות פתוחים?

ראיתי אתכם, בני-זונות, משתגעים מדברים שאני צולח בקלות. ראיתי
אתכם תמהים על דברים של מה בכך. ראיתי אתכם מקבלים במזוכיסטיות
ייסורים, ראיתי אתכם בולעים כדורים, ראיתי אתכם רואים סרטים
מצוירים ואפילו נהנים וצוחקים כמו ילדים קטנים, ראיתי את התחת
החשוף שלכן יושב על הפנים של הגבר שלכן, ואת התחת שלכם מקבל
בתחת מגבר שעיר כשאישה שלכם בבית מכינה ארוחת ערב. כולירות.

מי מזיין את מי עכשיו, בני-זונות חסרי-נשמה, מופרעים של מדעי
המוח וחובבים בהתאם. ראיתי אתכם בודקים את המרקם של החרא של
הילדים שלכם, ראיתי את התבשילים המופרעים והכריכים המוזרים
שאתם מכינים כדי להיות בעייני עצמכם מקוריים. ראיתי אתכם בוכים
מול מנהלי סניפי הבנקים וצועקים בקולי-קולות מתחננים - "אבל
אנחנו עובדים סוציאליים!" ראיתי אתכם מוציאים מוחות, טוחנים
אותם. ראיתי את הילדים שלכם משחקים במוח במקום בכדור, ראיתי את
שיני ניבי הערפד שלכם הצמא לדם טרי, עדיף מהמין השני. ראיתי
אתכם וגם אתכן מאוננים ומאוננות כמו מופרעים עם חפצים ירקות
ופירות.

מי אמר שהערפדים אינם? מי אמר שאין דרקולה? הם מבקרים בבתים
שלכם, אתם מכינים להם קפה ותה. הם שותים בקשית את המוח שלכם,
את העצמאות שלכם, את האופי שלכם, את הנשמה שלכם, את האהבה
שלכם, את המחשבה החופשית. הם יפים ויפות, הם נראים ונראות כמו
מלאכים, אבל הם כולירות, מפלצות, שוכני ביבים. רחקו מהם כמו
מאש, אל תביטו לעיניהם - עיניי מדוזה, הם יהפכו אתכם לאבן.
סגרו את הדלת בפניהם ואל תפתחו לעולם. כולירות ש"מתקנים" מוחות
כמו שענים שמתקנים שעונים. הם יעשו אתכם מפגרים, עקורים,
חלולים. הם יעשו אתכם רובוטים. הם ישדדו אתכם, יאכלו אתכם בלי
להשאיר שאריות. הם אוכלים מוחות! הם שותים דם! הם זוללים נפשות
ונשמות... הבני-זונות.

אותו הירח
קשה לצפות מראש מה תהיה התגובה, אבל אין ברירה, צריך לשמור על
פאסון. אוחזים בעט חזק-חזק שלא תלך לאיבוד ההשראה וכותבים את
הרגע מצולם למילה כתובה שמנסה להביע באיזו צורה מה קורה עכשיו.
יש מלאן צורות שאפשר להביע, בוחרים בדרך הקלה, בדרך המקורית,
בדרך המורכבת, בדרך הילדותית. בדרך הרמזים או הפשטות והישירות.
מה זה משנה לנו, אנחנו אומרים. זה נכון לרגע זה ולבא אחריו, זה
לא משנה לאן אנו הולכים ומי אנחנו בכלל בכל הסדום והעמורה הזו,
היא יכולה ללכת סחור-סחור וגם לשקוע במצולות. את זה בוחר ציבור
הקוראים שמשפיע בלחיצות קטנות ועדינות על העכבר ובכמה מילים
קטנות ועדינות על המקלדת. אבל אין לה אלוהים ואין לה בושה.
הכתיבה זורמת ואנחנו נעצרים משתהים. מה זה קרה לנו ולמה, כיצד
ואיך. הרי נתנו כל מה שהיה לנו, לעזאזל, ומה זה כבר משנה. יש
ילד קטן ואיזו מילה קטנה וקצת סטייה ואיזו רמיזה, ויאללה תיזהר
לך מהמשטרה, היא פוקחת עליך בהסתר עין גדולה. זרמים של תת-מודע
ברשת, נקשרים קשרים, מותרים, צורות שונות, מחוות שונות. זה מה
שעושה אותנו מאושרים לזמן מה עד שהכול מתפרק. אבל יש מלאן
אנשים ברשת, נחליף ישן בחדש. נוכל לצבוע את הפנים בצבעים חדשים
ולהגיע חסרי מטען. תיק ניהול השקעות של מילים. מי אני, מה, מה
רציתי ולמה. יום אחד הוא אומר מישהו/י ישים לב אליי. יום אחד,
אולי אחרי המוות, אולי עוד 300 שנה, מישהו יסתכל, יציץ, יידע
שהייתי קיים, הוא אומר. שמות ופרצופים אמיתיים פחות חשובים
משמות ופרצופים שנצבעים במילים. ככה זה ברבות השנים. כי למי
אכפת. אם יתעקש או תתעקש, ימצאו תמונה. מי ימצא תמונה, על מה
אתה מדבר. 3 שנים וסגרנו ת`בסטה, 20 שנים והלך אפילו הירח. אל
תהיה לי פסימי ואל תזרע בהלה סתם, אלה דבריי סרק. כמעט כולם
אומרים דבריי סרק. הרי אמרו שהעולם יקפא וזה היה אמור להיות
לפני שנה. אם אומרים ב-2002 שמשהו יקרה ב-2012 זה לא אומר שזה
באמת יקרה. העולם לא קפא, לא נחרב, גם איתני הטבע לא בדיוק
החריבו ארצות שלמות ויבשות על יושביהן. היה צונאמי, לא נקל,
אבל זה לא קשור לזמן, כי דברים קורים. אז מה, אתה מדבר אליי
אחרי המוות? אולי. מי אתה? אני מישהו שקורא אותך עכשיו. אני
עדיין בחיים? לא, לא סביר בכלל. טוב, נעים להכיר. בטח הכול
שונה בעתיד, לא יודע אם טוב או רע. מסובך או פשוט. רוחני או
ברברי. מלא אהבה או שנאה. אני מקווה אתה אוכל טוב, ירקות,
פירות, אתה אוכל בשר? אולי כולם צמחונים? אולי אפילו טבעונים
(!!!). אבל אל תאשים אותי על שני המבורגרים שאכלתי והיה טעים
מאוד. תחסוך ממני את הרהורי הברבריות, הקניבליזם, וכל מיני
דברים שאולי מדברים שם, אבל פה זה לא תופס לגמרי. פה זה נחשב
פנאטי, בעיקר כי הצמחונים והטבעונים מתנהגים כאילו הם איזו כת,
ומורידים אוכלי בשר לדרגת חיות. בוא אני אספר לך. התאריך 12
באפריל 2013 והאמת, אין לי הרבה מושג מה קורה סביבי, מבחינת
העולם. תקרא היסטוריה, אני מקווה שלא שיכתבו אותה - אם כן האם
הם יודו? לא נראה לי. אם הירח עוד קיים וזה אותו ירח, גם אני
ראיתי אותו כמו משה (רבנו) במסעו במדבר. וכמו כל-כך הרבה
אנשים, ששמעו עליהם ושלא. החמה אותה חמה כנראה, ועדיין כמדומני
קיימים מים. מים לא הולכים לאיבוד, קצת כמו נשמה, רק מחליפים
צורה.