עוד מעט תצא השמש, ותשרוף. והסיגריות לא רוצות להיגמר, הגוף
אומר לא מספיק. אני אעשן לי שוב עם כוס קפה, ואקווה שיהיה לי
אבא שמדבר איתי. בינתיים אני אנסה להוריד את החום, את הפקעת
ההדוקה שיושבת לי במצח, בראש. ויש זמן, או שאין זמן, ויש
אישור, או שאין אישור, אני לא יודע מה בא קודם, השפיות שלי או
אני. ביער מקולל הכול יכול לבוא. בסכינים, במחרוזות, בשפנים
קטנים מתוך הכובע. והם רצים.

אתה פורש כנפיים לאט-לאט. מתרומם ושומר לאט-לאט. נותן לצרכים
שלך יותר משקל על חשבון תוצאות. ביער לבד הם בוכים כולם, כי
האיש ההוא הלך, וגם המוזה והשמחה ואפילו קצת הדעת נסתלקה. אבל
הבוקר יבוא, והחורף, כמה שהוא טוב או רע, לא יימשך לנצח. אבל
הסיגריות רודפות אותי, במוות מזדחל. אין ספורט, אין עבודה.
ישנים לפעמים מתוך שעמום. מחכים לאישור הבא, מקווים למעט
מחילה, למשהו קטן וטוב. הגלגלים בממלכת המילים פועלות לאט
מזדחלות, והקצה הופך לימים ולפעמים מספר שבועות. וזה גורם
להמתנה של הסתאבות, כשאתה מחכה לאישור שלך עצמך, במקום לנסות
לתקן את מה שראוי וצריך לתקן.

אז אתה יושב ונע. שותה קפה בוהה בתקרה. משחרר כעסים לא בדיוק
במקום - אתה מרגיש נרדף, ושלא מעריכים אותך. לפעמים אתה ממשיל
את קיומך לצמח ענק, כמו ב"חנות קטנה ומטריפה" שיושב משותק
ומשתוקק, בולע ושותה דם, ומחכה לרגע המתאים, שככל שהזמן עובר
נראה לא יבוא. אנשים הולכים אנשים באים, אנשים - כבר למדת -
אתה לא נותן את עצמך. כי כשהם ילכו הם ייקחו אותך איתם, ואתה
תישאר עם חור שחור של בשר, חור שחור שהיה בו בשר מבשרך ונתת
אותו, והם לא מחזירים. הם יוצאים במסע של דילוגים ומחול, ללא
כל מחשבה - כך נראה, מה הם משאירים מאחור, ואתה נשאר לבד אובד
עצות, כשחלק מגופך בשרך נשמתך, חסר. טמון בכיס האחורי שלהם, על
התחת. אז למדת לא לתת, לפחות לא יותר מדי. לא לצפות מאנשים לתת
לך נתח אם תיתן להם. כאילו אתה חתיכת בשר גדולה ורקובה של אוכל
לציפורים. מוטל על המדבר לצד הדרך, טרף לעופות אוכלי בשר,
שנוחתים רגע, בולסים נתח, ועפים עם ראש קטן מאוד בלי לשאול מה
ומי היה הבשר, למי הוא שייך, מה הוא היה, ולמה בכלל הוא פה. אז
אתה בהחלט לא אבן, אבל אתה חתיכת בשר גדולה ומרקיבה, גוויה,
חסרת צורה, אדמדמה-ארגמן, מלאה קרומים שקופים וצינורות קטועים
קטנים, ורקמות.

איפה שאכלו וזרקו לצד הדרך, ליד כביש שומם וחם ומאובק. חשוף
ומדמם. אבל עדיין זה קצת עדיף יותר מלהיות רוח-רפאים חיה,
שמשלה את עצמה שהדברים נבנים במהירות, בעוד היא צוללת כמו קליע
תותח למעמקי תהום וים.

כמה שטוב לכתוב את הדברים.  


דצמבר 2009