החבר הראשון שלי, ג'קי, נתן לי את המתנה הכי יפה שאי פעם
קבלתי: הוא לימד אותי להעריך את עצמי. הייתי ילדה שמנה מאוד.
הכי שמנה בגן. אף אחד לא רצה לשחק איתי. כל היום קראו לי "נורה
מורה", "נורה ציפורה". למורה של כיתת הגן שלנו קראו ציפורה. גם
היא היתה שמנה. בדרך כלל לא היה אכפת לי שקראו לי בשמות האלה,
אבל ביום שג'קי בא לגן אמא שלי קמה מאוחר ולא עשתה לי צמות,
וכל השיער שלי היה פרוע ומבולגן, וילד אחד הוסיף, על השמות
הרגילים, את הכינוי: "שיערות סבתא". התחלתי לבכות, בעטתי בו
והוא נפל, הברך שלו דיממה. ציפורה חבשה לו את הרגל ואלי היא
בכלל לא התייחסה. קיללתי בשקט, ואז ג'קי, הילד החדש, ניגש אלי.
הוא אמר לי: "איך קוראים לילד שצחק עלייך?" "סמי", עניתי לו.
וג'קי לחש לי: "בפעם הבאה שהוא יצחק עלייך, תחייכי אליו ותגידי
לו: "אני לא מקשיבה להערות של מתרוממים כמוך." וזה מה שעשיתי.
וזה עבד. נכון, אמא של סמי צלצלה לאמא שלי וקבלתי שטיפה
רצינית. אבל מאז- סמי לא התקרב אלי. ג'קי נתן לי שלל כינויים
למקרה שהלעג יבוא מאחת הבנות, אבל לא היה צורך. הוא התחיל לבוא
לבקר אותי כל יום. היה לו אח גדול שלימד אותו איך להתמודד עם
בריונים, כך סיפר לי. ממנו שאב את אוצר המילים העשיר שלו. חוץ
מזה, היה ג'קי חבר בנבחרת הבייסבול השכונתית, ואביו הבטיח לו
שכשיגדל, ייקח אותו לירות במטווח. "הסוד," אמר לי גקי, "הוא לא
להראות שנפגעת. אם את משפילה עיניים, אין לך סיכוי. אבל אם את
מחייכת, זה מבלבל את האויב. אני אלמד אותך הרבה קללות - תשלפי
אותן מתי שמציקים לך. אבל לא ליד מבוגרים. הם יתערבו לטובת
הילד השני."
יום אחד יצאנו, ג'קי ואני, לרכיבה על אופניים. בשנות השמונים,
שנות ילדותי, אף אחד לא חשב לחבוש קסדה. ג'קי רכב ראשון, התנגש
בעץ ונהרג בו במקום. רצתי לקרוא לאמא שלי, אבל לא היה יותר מדי
מה לעשות. צוות מגן דוד אדום שהגיע קבע את מותו, ואני באתי
לשבעה מספר ימים לאחר מכן. משפחתו של ג'קי התרגשה מאוד לראות
אותי, וניכר כי ג'קי סיפר להם הכל עלי. הם שאלו אותי, האם
עדיין מציקים לי? האם אני מתעניינת בבייסבול? לאיזה כיתה א'
אכנס שנה הבאה? ועוד שאלות רבות. הרגשתי במרכז העניינים, ולא
הבנתי שמשפחתו של ג'קי רוצה להיזכר בו דרכי. המשפחה הקימה גן
שעשועים לזכרו, ואני התחלתי לכתוב בו את סיפוריי הראשונים.
בהתחלה כתבתי על עצמי, אחר כך על ילדים אחרים, וכשבגרתי גם על
מבוגרים ונושאים אקטואליים. הסיפור הזה, כמובן, מוקדש לג'קי,
חברי הראשון, שנתן לי את המתנה הכי יפה שיכולה מתנה להיות: הוא
לימד אותי להעריך את עצמי.