רויטל מחליפה לי חיתול. היא לא יודעת שאני שומעת את המוזיקה
שהיא שומעת באם פי שלה. תמיד במשמרות שלה רויטל שומעת מוזיקה.
בדרך כלל אירוסמית'. נראה לי שמישהו מהמשפחה שלה הכיר לה אותם.
רויטל היא לא טיפוס של רוקנרול.
בארוחת הבוקר מגישים לנו, כתמיד, את הביצה הרכה בתוך כוסית
הפלסטיק שלה, ואני מנסה, כתמיד, לפתוח את הפה בדיוק כשמגישים
לי את הכפית, כי זה פאדיחות גם ככה שמאכילים אותי, אז לפחות
שהפה שלי יפתח בזמן.
בית האבות שלנו ממוקם בשכונת התקווה. כל העובדים כאן מרוויחים
מינימום, גם רויטל, למרות שמגיע לה הרבה יותר. אני מתגוררת
בקומה השניה, זאת הקומה של כל אלה ששכחו איך קוראים להם,
לילדים שלהם, ומה הם עשו לפני שהגיעו לכאן.
רויטל באה לדבר איתי. היא מספרת לי על אמא שלה, שהחליקה
במדרגות ושברה את האגן. אני לא יכולה להסתכל על רויטל כשהיא
מדברת, וודאי שלא להנהן. חלקים מהסיפור אני גם לא שומעת, כי
אני מנסה להיזכר איך קוראים למרובעים האלה, ששחקנו איתם ברידג'
כשעוד התגוררתי בקומה הראשונה של בית האבות. רויטל אומרת שאמא
שלה נפלה כבר כמה פעמים השנה. אני מנסה להיזכר באמא שלי. היו
לה פנים חלקים מאוד, מעולם לא ראיתי עליהם קמט או פצעונים.
הפנים של רויטל, שונים מהפנים של אמא שלי. הם יותר ארוכים,
והגבות שלה לא עגולות. אני רוצה לומר לרויטל שאני מקווה שלאמא
שלה יוטב, אבל שכחתי איך לדבר. אני מצליחה להזיז את הראש
לכיוון שלה, והיא מפסיקה את הסיפור ומחייכת. "ידעתי שאצליח
לעניין אותך בשלב מסויים", היא אומרת. אני רוצה לשאול אותה עם
מה משחקים ברידג', אבל מה שיוצא לי מהפה זה רק "רררר"... וקצת
רוק. רויטל מנגבת ממני את הרוק וממשיכה לדבר איתי על הלימודים,
החבר, וקצת רכילות על מנהלת המשמרת, השמועה מספרת שהיא מחתימה
כרטיס ויוצאת לקניות בתחנה המרכזית החדשה.
לא רע לי כאן, בבית האבות. אבל הייתי רוצה להישאר בבית שלי.
יותר נעים לי לדאוג לעצמי, להאכיל את עצמי, ובטח ובטח להתקלח
לבד.
הגיע זמן ארוחת הערב. היום יום שישי, אני מסיקה לפי העוף.
רויטל מברכת אותנו לפני הארוחה, לכבוד יום שישי, וכל העובדים
מגחכים לעצמם, כי הם חושבים שאנחנו לא מבינים כלום ושרויטל
מדברת לעצמה. בשנה הבאה רויטל תקבל את התואר ותעזוב. אני מקווה
לשכוח מי היא עוד לפני, כדי שלא יכאב לי כשתלך. מחר יבואו לבקר
אותי אנשים. הם אומרים שהם המשפחה שלי. אני נאלצת להאמין להם,
אני פשוט לא זוכרת. כשהם ילכו רויטל תגיד לי: "הנכדות שלך
מקסימות", ואני אומר לה, בלב, "אבל את יותר."