השמנתי קילו אחד. רק אחד. המדריכה שלי תהרוג אותי. בעצם עלי
לומר - מאמנת. מאמנת לתזונה, לספורט, לכישורי חיים ומיומנויות
תקשורת.
היא זרקה לי את כל המנצ'יז. כוס אמה. כל המנצ'יז. אמרתי לעצמי:
"יש דברים גרועים יותר." הבעיה היא, שכל פעם שאמרתי את זה
לעצמי, עניתי לעצמי: "לא חראם?"
פאק.
אם אני עולה במשקל, גם אם זה מאה גרם, המאמנת שלי לוקחת אותי
לסיבוב ריצה של ארבעה קילומטר. אחר כך היא נותנת לי גזר. "רצת,
אז מגיע לך," היא אומרת. ממש מלאך.
המאמנת שלי מלמדת אותי להשתחרר מהעכבות. היא אומרת לי לעשות
דברים בבית עירומה. היום גיהצתי עירומה. בעלי לא הבין מה קרה
לי. אמרתי לו - "ציפי" (ככה קוראים למאמנת) והוא הבין. "ציפי"
הפך להיות צופן שמשמעו - "אל תשאל, ככה אמרו לי לעשות".
אני מקבלת את ציפי בחינם, כי אני הסטאז' שלה. אבל ללקוחות
העתידיים שלה היא תיקח 400 ש"ח בחודש. "וזאת רק ההתחלה," היא
אומרת. "כשיהיה לי שם אני אקח 650."
אני מקווה שלא יהיה לה שם. אני מקווה שכל קילו שאני ארד היא
תעלה, אני מקווה שהיא תתגרש ותהפוך למחוסרת דיור ואז אף אחד לא
יקשיב לעצות שלה.
כוס אמק. העליתי קילו.