אני מבזבזת המון כסף. אפילו שאין לי הרבה כסף. בסוף השבוע
הולכים לזרוק אותי מהדירה. החתול שלי אוכל מהפח כבר יומיים.
וכל זה כי אני לא מסוגלת לעמוד בפיתוי של לקנות אוריאו כל יום
בדרך לעבודה. אני שמנה. 94 קילו. הרופאה שלי אומרת שבקצב הזה
צפוי לי התקף לב. אבל כשאני רואה אוריאו מצופה בשוקולד לבן,
ויש כאלה בכל מקום, אני חייבת לקנות. לפעמים אני משאירה אוריאו
אחד לחתול שלי. גם הוא שמן, שוקל עשרה קילו בגיל ארבע. אבל מה
לעשות, גם הוא לא מסוגל להתאפק כשהוא רואה אוריאו.
אני יודעת שמדברים עלי מאחורי הגב. אני יודעת שאני נחשבת השכנה
המשוגעת מפני שכל פעם מעיפים אותי מדירה אחרת ואז אני ישנה
בתחנות אוטובוס עם החתול שלי. אבל אני לא מסוגלת להתאפק כשאני
רואה אוריאו. או גלידת האגן דאז בטעם וניל, או ביסלי. לא
מסוגלת. הפסיכולוג שלי אומר שבבית נתנו לי אוכל במקום אהבה.
אבל אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי. אני זוכרת רק דבר אחד- את
הגלידה.סבא שלי היה עושה גלידה. המון. כל הזמן. הוא היה נרשם
דרך קבע לתחרויות, בחלק מהן גם היה זוכה. אנחנו, הילדים, אכלנו
המון גלידה. ותמיד סבא היה שואל: "זה טעים?" "צריך להוסיף
משהו?" "תוסיף פנקייק", אמרתי לו פעם, וסבא שלי הכין גלידה
בטעם פנקייק במיוחד בשבילי. דודה רחל היתה אומרת: "בני, אתה
מפנק את הילדים יותר מדי". מזל שלסבא לא היה אכפת.
נתתי לסבא שלי את דמי הכיס שלי כשהייתי ילדה. חשבתי שאני
משקיעה אותם וכשתהיה לו גלידריה אקבל חלק מהרווחים. אבל סבא
שלי עבד עם מתכות כל חייו, ואת דמי הכיס שלי שמר בקופסאות פח
גדולות, חלק גדול מהם בזבזתי על מכוניות שעוקלו ובגדים שקטנו
עלי. את החלק שלא בזבזתי קברתי עם סבא שלי. אולי, יום אחד,
תהיה לו גלידריה. שם למעלה, בשמים.