אני אקרא לילדה שלי דייזי והיא תהיה הילדה הכי מגניבה בעולם.
אני אקרא לילדה שלי דייזי ואדאג שהיא תסתובב תמיד עם שתי צמות
הדוקות ושביל ישר לאורך כל הראש. אני אקרא לילדה שלי דייזי
והיא תנגן בחליל, כינור, דרבוקה וגיטרה חשמלית, אני אקרא לילדה
שלי דייזי ואקנה לה כלבלב קטן שהיא אף פעם לא תצטרך להוציא כי
הוא יידע לעשות בשירותים. אנחנו נהיה המשפחה הכי מושלמת שיש,
אף פעם לא נריב, ודייזי תמיד תלך לישון בזמן אחרי שהכינה את כל
השיעורים וסדרה את הילקוט.
כל החברות שלי יקנאו בי, על שיש לי בת כזו, וירצו אותה לעצמן.
מדי פעם אני ארשה להן לקחת אותה לקניות ובזכות זה היא תהיה
לבושה תמיד יפה.
כשדייזי תגדל, היא תהיה רופאה, שופטת, או טייסת, והיא תוכיח
לכולם שנשים יכולות לעשות כל דבר שגברים יכולים וגם הרבה יותר
טוב.
והחבר של דייזי, שאחר כך יהיה בעלה, יהיה הגבר החמוד מכולם
ויהיו לו ריבועים בבטן, וכל החברות של דייזי יקנאו בה על שתפסה
חתיך כזה. דייזי תהיה, בהתחלה, האמא הנפלאה בעולם והיא תשתף
אותי בכל מה שקורה לה תמיד. לא יהיה יום שאני לא אשמע ממנה איך
הנכדה שלי אכלה ואיזה קולות היא השמיעה. אבל בנכדה שלי, הכל
ייעצר. קודם כל היא תגדל להיות שמנה ומחוצ'קנת, ובבית הספר אף
אחד לא יאהב אותה. בתיכון היא תרצה רק להיעלם ובצבא היא לא
תעשה כלום חוץ מלהגיש קפה למפקד שצובט אותה בתחת. הנכדה שלי
מילי תהיה האלטר- אגו שלי ושל דייזי ואנחנו נתבייש להיראות
איתה בציבור.
כשהנכדה שלי תסיים את הצבא היא תנסה להתאבד, ותבלה את שנות
העשרים המוקדמות באשפוזים פסיכיאטריים והוסטלים משקמים.
ובשנות השלושים שלה, היא תצליח להתאבד, ודייזי תגיד: "ברוך
שפטרנו מעונשה של זו", ובעלה של דייזי לא יאמין ויתגרש ממנה,
כי כבר מזמן שהוא לא יכול לסבול את הקרירות של דייזי כלפי
ביתם. ודייזי תיכנס לדיכאון ותעבור לגור איתי בבית, ואני אומר
לה: "דייזיל'ה, אל תבכי, תראי כמה שאת יפה", ודייזי תבכה עוד
יותר ותאמר לי שגידלתי אותה להיות שטחית ומגעילה. ואני אומר
לה: "אבל זאת לא אני, זאת החברה, התקשורת, הקניון, אני רק בורג
קטן בכל זה". ודייזי תענה- "אז במקום להיות בורג תיהי משאית
שדורסת והורסת ותנקטי עמדה נגד כולם פעם אחת בחיים שלך," ואני
אבכה כי הבת שלי רוצה שאהיה משאית ולא בורג. זו לא אשמתי שהיו
לי ציפיות ושחנכתי את הבת שלי למצוינות. זו לא אשמתי שהיא שתפה
פעולה והיתה תמיד ראשונה בהכל, ומרצונה. הרי כשאני הייתי צעירה
רק רציתי שיראו אותי, שישימו לב. ואף אחד לא שם לב, כי לא
הייתי מספיק מוצלחת. אז גדלתי את הבת שלי, ולמדתי אותה, מה
לעשות כדי למנוע התעלמות ונידוי חברתי. חנכתי אותה להיות
שיקית, פופולארית, וזאת שמנדה אחרים. ובמקום להודות לי, היא
צועקת. רוצה שאהיה משאית. ואני שואלת- למה שלא אהיה הדנובה? או
מפלי הניאגרה, מה כל כך טוב במשאית? הבת שלי גדלה ומיום ליום
היא מתרחקת ממני, למרות שאנחנו גרות תחת אותה קורת גג. חסרות
לי חברתה, צחוקה ושנינותה, ראייתה המקורית ותשומת ליבה לפרטים
הקטנים. האם גם אני חסרה לה? האם גם היא תוהה מה אני רואה כל
ערב בטלביזיה, או שממש לא אכפת לה? חשבתי שהייתי אמא כל כך
טובה, איך זה שמופנית כלפי אצבע כזו מאשימה פתאום? האם זה מרד
גיל ההתבגרות המאוחר? במה חטאתי? אני לא יודעת, ואני חסרת
אונים מול שתיקתה הרועמת. את מילי כבר אבדנו, האם נאבד גם זו
את זו?
ימים יגידו.