אבא עשה ספונג'ה. הוא אמר שאני חסר תועלת, וכדאי שאעשן את
הסיגריות שלי עד שאמות - ובינתיים הוא יעשה ספונג'ה. עישנתי את
הסיגריות שלי כמו שהוא אמר, על המיטה כשאני לבוש בגדים בלויים
(פיג'מה) ומשתדל מאוד לא לעשות יותר מדי עשן. לפעמים כמעט יצא
לי שיעול, והוא אמר במהרה "הס! אבא עושה ספונג'ה." אז השתדלתי
לא להשתעל. לפעמים בלעתי רוק, והוא שמע והביט בי במבט מלא חמה
וזעם, ואני מיהרתי להתנצל. פתאום הוא אמר לי שאני עושה יותר
מדי רעש עם הנשימות שלי, אז גם הפסקתי לנשום. שכבתי כחול וחנוק
על המיטה ואבא שלי היה מבסוט ופיזם שיר ושטף את הרצפות. כשהוא
גמר לשטוף הוא החטיף לי כאפות וצעק "תנשום! תנשום!" לא הייתה
לי ברירה, אז הסכמתי.

הוא אמר לי שהוא צריך ללכת לשישבת, וכדאי שאני אקנה לי מלאן
סיגריות כדי שיהיה לי חנוק בריאות. הוא אמר לי לקנות הרבה לחם,
אבל לא משהו לשים בו, אולי רק גבינה או חומוס. "אל תקנה
חמוצים!" הוא התרה, "זה יקר מדי." הוא הדליק את המצלמה שתעקוב
אחרי כל מה שאני עושה, והשאיר לי עשרים שקל לקניות של שישבת.
הוא אמר שלמצלמה יש מיקרופונים, אז שאם אדבר לעצמי כמו שאני
בדרך כלל עושה, שאומר רק דברים חיוביים, כמו "אבא שלי הכי גדול
בעולם." ו"אבא שלי אוכל את כולם." לא הייתה לי ברירה, אז
הסכמתי. הוא אמר שאם הוא יראה במצלמות שאני ילד טוב ולא משפשף
יותר מדי, הוא יבוא ויביא איתו גם מלא במבה, כי בבמבה יש מלא
ויטמינים, וזה אני צריך להתפתחות שלי כילד, כדי שלא אהיה מפגר.
"אני לא רוצה שתהיה מפגר." הוא אמר בדאגה אמיתית עם דמעות. לא
הייתה לי ברירה, אז הסכמתי.

עכשיו הוא לא בבית ואני יכול לעשות כל מה שבא לי, ממש כל דבר,
כמו לאכול עוגיות. אני אקנה מלא לחם ואני אקנה לי קצת סיגריות
מהכסף שלי כדי שאמות כמו אימא שלי. אבא אמר שאני צריך לעשות כל
מה שאימא שלי עשתה כי היא מודל לחיקוי. הוא אמר לי לא לדאוג,
כי כשאני אמות הוא יקנה לי מצבה יפה עם מלא צבעים וגם עם
בלונים, והוא יקשט אותו בעצמו בכל מיני פרפרים ודובונים קטנים
שישמרו עליי. והוא בעצמו ידשן את האדמה כל שבועיים. לא הייתה
לי ברירה, אז הסכמתי. הוא אמר שנהייתי חמור גדול, וכדאי שאני
אעשה משהו לטפל בבעיה הזאת.

בחיי שאני בחור סבלני.
הייתי מת להשתין, אבל התאפקתי. לבשתי את הג`ינס, שמתי ג`קט,
לקחתי את הנעליים של הבית איתי, ואת הכסף, והלכתי למכולת.
המכולת לא רחוקה. בחיי שאני בחור סבלני. אבל הייתי צריך ללכת
לאט-לאט שלא אשתין במכנסיים. במדרגות שבחוץ בדרך עברה
אישה-נערה קצת צעירה. ידעתי שאני אזיין אותה יום אחד, הייתה לי
הרגשה. יש משהו כזה שמגלה לי נתזים מהעתיד. אבל עכשיו לא ידעתי
מי היא ולא הכרתי אותה. היה חשוך ואפילו לא הצלחתי לדעת בדיוק
איך היא נראית, אבל חשתי מאוד חזק שהיא בחורה נאה מאוד. עליתי
במדרגות ונכנסתי קצת למתח, הרי בעתיד אני מכיר אותה. היא לא
חשה מה שאני חשתי, היא ירדה טבעי. לא לכולם יש חוש כזה, ולא
תמיד. אחרי זה ירקתי נגד עין הרע לכל מקרה, מי יודע בכלל מה
אני עושה איתה בעתיד, ומה היא איתי. בחיי שאני בחור סבלני.
הלכתי על המדרכה, והיה שם רכב גדול מסחרי שחסם את כל המדרכה.
איפה שאולי היה מקום לעבור היה עמוד תאורה. בחיי שאני בחור
סבלני. לקחתי אבן גדולה לאט-לאט כי התאפקתי שלא להשתין
במכנסיים, התמתחתי קצת, לקחתי אוויר, לקחתי תנופה, וניפצתי
לרכב את הזגוגית הקדמית. היא לא התרסקה, רק נהיו מלא סדקים
כאלה, כמו קורי עכביש. ואז עקפתי את הרכב מהכביש והמשכתי
במדרכה, לאט-לאט. בחיי שאני בחור סבלני.
נכנסתי למכולת. היה שם המוכר ובעל-הבית ממנו שוכר המוכר את
המקום. הם התווכחו. הלכתי לאט-לאט מול הדלפק, וחיכיתי שהם
יגמרו לנבוח זה על זה, או לפחות שיעשו פסק-זמן. בחיי שאני בחור
סבלני. אני לא יודע כמה זמן חיכיתי. אין לי תחושת זמן. ואז
המוכר שאל ואני עניתי. הוא נתן לי סיגריות, ומצית "מתנה,"
שילמתי והסתובבתי ללכת. בחיי שאני בחור סבלני. בעל המקום הביט
עליי מוזר. אולי שוב היה לי התקף ודיברתי בלי לדעת כל מיני
שטויות, או קפאתי כמו פסל. לא יודע. אם הוא היה שואל - הייתי
אומר שיש לי בעיות בראש. זה נכון.
הלכתי ככה לאט-לאט חזרה הביתה. רכב גדול מסחרי חסם לי את הדרך.
הזגוגית הקדמית שלו הייתה שבורה. נזכרתי שאני שברתי אותה, אבל
לא היה אכפת לי. בעצם לא הבנתי למה שברתי אותה בכלל. אז מה אם
היא חסמה לי את הדרך. אבל לא חשבתי על זה יותר מדי והמשכתי
לבית. בחיי שאני בחור סבלני. עליתי במדרגות לאט-לאט, נכנסתי
לבית שלי ושמתי את הסיגריות על השידה, ואת המצית. החלפתי
מכנסיים. הלכתי לאט בשושו והשתנתי. נטלתי ידיים, הדלקתי
סיגריה, הכנתי קפה. הדלקתי את הרדיו. התוכנית שהתחילה לפני
שעה, הסתיימה. עברה שעה מהר מדי, ולי נדמה כאילו עשר דקות.
הבנתי שעשיתי דברים בזמן הזה שאני לא זוכר. בחיי שאני בחור
סבלני, זה לא הזיז לי. שתיתי מהקפה, עישנתי סיגריה.