חדשות השעה שמונה נפתחו, כרגיל, במספר צפירות מדודות וקצובות
אשר הכריזו על פתיחת המהדורה וריחפו קלילות על אריחי הקרמיקה
הלבנים של חדר המטבח. קולו המימי של השדרן בקע מבעד לחרכי
הפלסטיק השחורים של מקלט הרדיו וליטף את חלל המטבח, חולף על
פני לוח השיש עליו ניצב המקלט, שולחן העץ, עליו נחו צלחת ריקה
וכוס מלאה למחצה במיץ תפוזים, סכין ומזלג, פלפליה ומלחייה,
ממשיך בדרכו אל ארון הקיר הקטן, העמוס בצנצנות קפה וסוכר
וכיוצא באלו, נמהל לרגע במימי הברז ועושה את דרכו אל תוך חלל
המקרר, אשר נפתח אך לרגע, וכבר נסגר, לאחר שיד שעירה חפנה
מתוכו חריץ גבינת ברי, שתי עגבניות וחצי ראש בצל.
המחבת כבר עמדה על הכיריים, והחמאה בעבעה בה בססגוניות
קופצנית, משמיעה רחשושים נעימים. קליפות הביצים הושלכו אל הפח,
והמחבת גרגרה ברעבתנות כאשר פגשה בנוזל הצהוב, הניגר אל תוכה.
לפתע עמדה היד מלכת, והאיש, אליו היתה מחוברת מזה ארבעים ושבע
שנים, קפא במקומו והפנה את פניו אל עבר מכשיר הרדיו, אשר הוסיף
להשמיע את קולו של השדרן במהדורת החדשות של הבוקר.
"לאחר משפט ממושך", בישר השדרן, "נגזר אתמול דינו של גרשון
רופר, אשר הואשם ברציחתה של אישתו לפני כשלוש שנים. גזר הדין
ניתן אמש מפי השופט עמנואל בר, לפיו נגזר על הנאשם לרצות עשר
שנות מאסר בפועל בכלא מעשיהו. היום בבוקר נכנס גרשון רופר אל
בין כותלי בית הסוהר, בו החל לרצות את עונשו".
פניו של האיש המאזין לרדיו הרצינו, והוא שב לעסוק בביצה
המתפצפצת במחבת, חותך את הבצל ואת העגבניות לפרוסות עבות ומניח
אותן על צלחת זכוכית, ולאחר מכן שב ופתח את דלת המקרר, דלה
מתוכו כיכר לחם שחור ופרס שלוש פרוסות, אותן הניח אף הן על
הצלחת. ובכל זאת, אף על פי שנאמר כי הגבר הוא יצור בהמי וחסר
בינה, וכי אין הוא מסוגל לעסוק בשני דברים בו-זמנית, היו ידיו
של האיש עוסקות בפריסת הלחם והפיכת הביצה אל צידה השני, ואילו
אזניו היו כרויות אל עבר הרדיו שעה שהאזין בקשב רב למוצא פיו
של השדרן. לא מפני שהיה האיש יחיד סגולה עלה בידו לבצע את שתי
הפעולות בו זמנית, אף לא משום שהיה לו עניין רב עם אותו רוצח
אשר נשלח לרצות את עונשו, אלא מפני שרצה הגורל, וצירוף מקרים
הגיוני בהחלט התרחש - שכן הוא עצמו נשא את אותו השם הפרטי שבו
התהדר הרוצח, ובזמן שבו היה קרוי אותו האיש גרשון רופר, שמו
שלו היה גרשון פרוצקי.
גרשון פרוצקי הוסיף להאזין לדברי השדרן, וביד מיומנת משה את
הביצה מבין גבולות המחבת והניח אותה בזהירות על צלחת נפרדת,
התיישב אל השולחן, חצה בריכוז רב את הביצה לשתיים, הניח את
חציה האחד על פרוסת הלחם ועל פניה הציב שתי פרוסות עגבנייה
ובצל, ונגס בזהירות.
קולו של השדרן נגש באוזניו והשיב אותו בדמיונו אל ערב מרוחק
אחד, לפני כשלוש שנים, בו אירחו הוא ואשתו גלית את חבריהם בני
ונילי בביתם. היטב הוא זוכר את הערב ההוא, בו ישבו ארבעתם
בסלון, כוסות יין אדום בידיהם, ואוזניהם כרויות, כמו בבוקר זה,
למוצא פיו של שדרן הרדיו. פיסות גבינה היו מונחות בפיזור על
הצלחת, והאישונים התרחבו ככל שמסר השדרן את הודאתו, זועקים את
אשר לא העז הפה ללחוש. גם אז היו דבריו של השדרן מכוונות כלפי
אותו גרשון רופר, אשר דקר את אשתו בסכין מטבח שלושים ושתיים
פעמים בפראות בכל חלקי גופה, והובא למעצרו המיידי.
גרשון פרוצקי הרהר בקורות אותו ערב שעה שעבר השדרן לדווח
בנושאי פוליטיקה וכלכלה, ופיו לעס בחוסר תשומת לב את פיסת הלחם
הנשואה בידו. היטב זכורה לו תגובתה של נילי, אשר פיללה כי האיש
יזכה לעונש המרבי הנתון בחוק, ועוד הוסיפה וסיננה מבין שיניה
כי בוודאי הדבר לא יקרה, שכן מערכת המשפט בישראל נוהגת לא פעם
להקל בעונשם של אלו אשר אינם נושאים עבר פלילי.
"הוא בטח ייקח את העורך דין הכי יקר שהוא יוכל למצוא, והוא כבר
יוציא אותו מזה".
"כן", הסכימה עימה אשתו גלית והנידה בראשה. "אני מתערבת אתכם
שהוא יקבל איזה שתיים עשרה שנה וייצא אחרי שבע".
רחשי מרמור חלפו בסלון, עת שקלו הארבעה את הסוגיה במוחם,
והחליפו דברי הסכמה ותקווה כי ייכנס גרשון רופר אל בין כותלי
בית הסוהר לעולם ועד, מפני שזוועות כאלו אסור שייראו בארצנו.
לרוע המזל, הסכימו כולם, לא רק שמלאה הארץ מעשי אלימות בכל
וכל, ויום ביומו מוצאים להם העיתונאים ידיעה או שתיים בנוגע
למעשי אלימות מזעזעת לעסוק בה, אלא שעוד ממשיך מדד האלימות
לטפס ולהרקיע שחקים, ומעשי הזוועות עצמם הופכים כיום יותר
ויותר מזעזעים ומעוררי חלחלה.
"דברים כאלו לא היו קורים פעם", הוסיף בני. "איפה פעם היו
פדופילים מחכים לילדים בגן השעשועים, או אנסים חוטפים בחורות
ביציאה מהמועדון, ואחר כך אונסים אותם ושוחטים אותם, וזורקים
את הגופות באיזה שדה?"
"אני אומרת לכם, אמרה נילי", והעבירה את מבטה על פני שלושת
מאזיניה, "אני מפחדת לשלוח את הילדים לבית ספר".
גרשון פרוצקי לא פצה פה באותה שיחת סלון, ורק אזניו קלטו את
הדברים אשר חלפו בחלל ומוחו היה טרוד מחשבות. לא היתה זו מידת
האלימות שבה רצח גרשון רופר את אשתו אשר טלטלה אותו משלוותו,
אף לא אחוזי האלימות הגבוהים אשר נראים בארצנו שנה אחר שנה.
דווקא פרט קטן, אשר היה כביכול שולי וחסר משמעות, אשר חלף מעל
לראשם של שלושת שותפיו לשיחה, הוא אשר הטריד אותו וגרם לו לחוש
אי נוחות מוסווה. שכן, גרשון רופר לא היה עבריין מועד, לא נשא
עבר פלילי, לא היה נתון במצוקה כלכלית או בלחץ נפשי כבד עקב
חובות ענק בשוק האפור. גרשון רופר היה, לפי דברי השדרן,
גניקולוג מומחה בבית היולדות אסותא, התגורר בוילה מפוארת
ברעננה, והיה, לפי עדויות שכניו, מכריו וחבריו הקרובים ביותר,
אשר הועלו לשידור בזה אחר זה, איש מן השורה הראשונה, אדם משכמו
ומעלה, מושא הערצה בקרב מטופליו, מוכר ומוערך בין הקולגות,
ומעולם לא הראה סימני אלימות או מדון ואף לא שבריר של רוגז, גם
ברגעי המשבר הגדולים ביותר. ההיפך הוא הנכון, מסרו כל האחרונים
בפה מלא וכאיש אחד בפליאה, גרשון רופר היה אדם נעים הליכות,
אשר מילתו איתנה כסלע, שמעולם לא בא בדין ודברים עם הסובבים
אותו, ובמילה אחת - האדם האחרון על פני האדמה אשר היו חושדים
בו כמסוגל לדבר שכזה.
הנה כעת קם גרשון פרוצקי מן השולחן וניגב את פיו במפית, משך את
ידית הברז והחל לשטוף את הכלים, וכל העת היו מחשבותיו נודדות
אל אותו האיש אשר לא הכיר, והגורל הפגיש ביניהם פעמיים -
לראשונה לפני כשלוש שנים, באותה שיחת סלון עגמומית, ובשנייה
באותו צירוף מקרים חסר הנוחות על פיו נשאו שניהם את אותו השם
המפוקפק. ואף על פי שניסה להסיר את אותו גרשון רופר ממחשבותיו
בניגוב הצלחת והסכו"ם בקפידה, לא צלח בכך, וקולה של אחות
הנרצחת הוסיף להכות במוחו - "לא יכול להיות דבר כזה", זעמה
האחות הבוכייה, "שאיש ישחט אישה באכזריות כזאת, ויקבל עונש כל
כך קל! רק בישראל יכולים דברים כאלה לקרות, ואנחנו לא נשקוט עד
שיישב בכלא ויירקב כל החיים שלו! זאת בושה וחרפה למדינת ישראל
בכלל, ולמערכת המשפט שלה בפרט!", הוסיפה בין דמעותיה הזולגות
על עלבונה. אכן, הרהר גרשון פרוצקי בשעה ששב ופתח את דלת המקרר
והשיב את הגבינה ומיץ התפוזים למקומם, נאמר כבר כי טחנות הצדק
טוחנות לאט, אך בימינו גם כאשר הן כבר טוחנות, הן טוחנות גס
ולא עד דק, שכן אפילו שיניים אין להן, והאיש, כפי שניחשה נכון
גלית לפני שלוש שנים, ייצא לחופשי כבר בזמן קצר, לאחר שינוכה
לו שליש מעונשו על התנהגות טובה.
אך גרשון פרוצקי, כאשר כיבה את מקלט הרדיו ועשה את דרכו אל
מחוץ למטבח, לא ידע דבר אודות תוכן משפטו של חברו לשם, שכן,
המשפט נערך בדלתיים סגורות, ובמשך שלושת השנים בהן נשפט מר
רופר, לא זלגה ולו ידיעה יחידה אל התקשורת.
השופט בר לבדו ידע את פרטי הסיפור הנסתרים מעיני הציבור הרחב,
ובלב שלם הודיע על גזר הדין ולא גזר על הנאשם את העונש המרבי.
ובשעה זו, בו הובל גרשון רופר אל מעונו החדש, המוקף חומה וגדר,
היה ישוב השופט בר בלשכתו ומאזין אף הוא למהדורת החדשות העוסקת
בגזר הדין שנתן אמש, וידיו היו אוחזות בספל התה, ועיניו
הצטמצמו לכדי שני סדקים צרים תחת זגוגיות משקפיו העבות,
ומחשבותיו ריחפו מעלה מעלה אל עבר תקרת לשכתו ומחוצה לה, אל
עבר כתלי בית הדין, ומשם אל עבר דוכן העדים שעליו עמדו רבים כל
כך במשך שלושת השנים האחרונות, ואוזניו שבו וקלטו את דבריהם
בזה אחר זה, ובמיוחד את גרסתו של הנאשם, כאשר סיפר את סיפורו
העגום אשר גרם לו עצמו להחליט בסופו של דבר את אשר החליט.
בתחילה גמר בליבו לשלוח את הנאשם אל בין כותלי בית הסוהר למשך
תקופת הזמן הארוכה ביותר שניתן, אם לא למען יראו ויראו, כי אם
למען מיצוי הדין עם אותו אדם, אשר עשה דברים שלא ייעשו ושחט את
אשתו בדקירות סכין רבות ומזוויעות כל כך. אמנם היו אוזניו
כרויות למשמע דברי העדות הרבים, ותיאורי עדי האופי שבו והחניפו
לאופיו של הנאשם, אך בליבו גמלה כבר ההחלטה כאמור, ורק למען
הסר ספק ולמען מילוי חובתו הוסיף והאזין לעדים הבאים ועולים על
הדוכן, ובידיהם סיפורים מעוררי התפעלות אותו אישיותו הייחודיות
של האיש, חבר אמיץ ונדיר אשר היה כקיר תומך לא אחת ומשענת חזקה
לחבריו הרבים בעת צרה, שלא היסס לעזור לידידיו בשעותיהם הקשות
ביותר, אם היה הדבר כרוך במתן עצה או הלוויית כספים, איחוי
משברים לשם שלום בית או כל עניין אחר, אודות פועלו בבית החולים
וייחסו האישי הניתן לכל פציינט ופציינט, עד כי אף את מספר
הטלפון הפרטי שלו היה נוהג למסור, וכל חולה אשר חשה ברע או
חפצה להתייעץ עימו הייתה יכולה לעשות זאת במהירות וללא כל
דיחוי ואף בשעות הערב בהן היה בביתו, אודות אומץ ליבו בשדה
הקרב עת מלחמת יום הכיפורים, כפי שהעידו חבריו ליחידה, כאשר
הניח את חייו מנגד פעם אחר פעם למענם, ומעולם לא עלתה בו צל
צילה של מחשבה אגואיסטית, אשר הייתה יכולה לגרום לו לנסות
ולהציל את עצמו על חשבונם של אחרים, ועוד ועוד, כלקוח במכולת
השכונתית, בה היה נוהג לרכוש את מרכולתו זה למעלה מעשרים וחמש
שנים ומעולם לא איחר לשלם את חשבונותיו בהקפה, מן האדם לו מכר
את רכבו האחרון, וכל פגם או רבב לא נמצא בו וכל היסטוריית
תאונות לא הייתה לרכבו, ולא כפי שנוהגים רבים אחרים - למסור כי
הרכב לא עבר תאונה מעולם, וכי למעשה הייתה שלדתו ניזוקה מכל
עבר. עוד ועוד באו העדים וסיפרו אודות האדם המופלא שהיה גרשון
רופר - חבר נהדר לספסל הלימודים האקדמיים, בן מסור לאימו חולת
סרטן הכליות, ויחד עם זאת, שמעולם לא ניצל את מעמדו הרם בבית
החולים בכדי לקדם או לנסות לקדם את מקומה בין המועמדים לתרומת
הכליה, איש אשר מילתו הייתה מכובדת בכל וכל, ובין כל העדים אשר
השמיעו את קולם על הדוכן לא נמצא ולו אחד אשר בפיו מילה רעה
כנגד אותו רוצח מתועב, גרשון רופר.
אך בליבו, גמר כבר השופט בר כאמור למצות עם הנאשם את מלוא
חומרת הדין. עוד ועוד מלאו אוזניו סיפורים מופלאים אודות
ייחודו של האדם ופועלו ולא נרכך לבבו, וגם כאשר החליט לבסוף
לשנות את דעתו ולגזור על מר רופר עשר שנות מאסר בלבד, לא נבע
הדבר מתוך רגשי רחמים.
היה זה בבוקרו של יום חורף סגרירי וקר, אשר בו נחו עיניו
לראשונה על פני הנאשם, כאשר נכנס אל אולם בית הדין. ואילו כבר
אז נמלא סקרנות אודות אישיותו של האיש, אשר לא הסתיר את פניו
תחת חולצתו או כפות ידיו מאימת הבושה ומעיני המצלמות העוקבות
אחריו אל האולם, כאשר נהוג במקומותינו, אלא דווקא להיפך - זקוף
וטמיר נכנס אל האולם, ובעיניו לא ניצת ולו זיק זיקו של ספק,
ולו צל צילה של בושה לא נראתה במבטו.
ואילו הוא עצמו התיישב על הכסא הגבוה והביט במר רופר, וליבו
גדש בקרבו סקרנות מהולה בחימה ואף בפחד, שכן ברור ונהיר היה לו
כי לא פחות ממפלצת העוטה מסיכה אנושית יושבת למולו בכל זקיפות
קומתה. עיניו של השופט בר טיילו על פני הנאשם וסקרו אותן
לפרטים, ובליבו נערמו התהיות זו על גבי זו. ואילו מתוך סבך
השאלות צפו ועלו שלושת הקושיות אשר הרעימו במוחו למן שעות
הבוקר המוקדמות, עת דשדש בנעלי הבית שלו אל חדר האמבטיה וגילח
את זיפי הלילה למשעי: מדוע רצח גרשון רופר את אשתו מלכתחילה,
מדוע, כאשר רצח אותה, בחר לעשות זאת דווקא באמצעות סכין
המטבח ולא בכל דרך אחרת, ולמה, למען השם, לא הסתפק בדקירה
יחידה או שיסוף הגרון אשר היה מביא למותה המיידי של אשתו, אלא
דקר אותה, ביתר והלם בה בלהב בגופה שלושים ושתיים פעמים
רצופות, כמו כילה בה את כל זעמו השוצף.
שלושת השאלות האלו, אם כן, צפו ועלו אל תוככי תודעתו של השופט
בר עת חדר בעיניו הרושפות אל נשמתו של גרשון רופר, אשר זקוף
וטמיר וחסר חרטה היה ישוב לפניו על דוכן הנאשמים. אך ראשון
ראשון ואחרון אחרון, קבע בליבו השופט, וכך החל להקריא את כתב
האישום ולזמן את הפרקליטים בזה אחר זה, ולאחר מכן החל במשמע
מתן העדויות אשר שצפו כגלי מים סוערים את הדוכן ומלאו דברי
התפעלות ושבח אודות אותו האיש אשר היה שונה כל כך מכל נאשם אחר
אשר גזר את דינו בכל שנותיו הארוכות כשופט בבית המשפט העליון.
ואילו העדויות נשמעו במשך כשנתיים רצופות, ולבסוף הגיע תורו
המיוחל של מר גרשון רופר עצמו לעלות על הדוכן, ושלושת השאלות
המנקרות במוחו של השופט מזה זמן רב כל כך מצאו להן סוף כל סוף
את דרכן אל פיו, ומשם אל אוזניו של גרשון רופר, אשר השיב ללא
כל היסוס או ניסיון להפגין את חפותו.
אכן, למשמע השאלות אשר הוצבו לפניו לא היסס האיש לענות, וקולו
נשמע צלול וברור וריחף סמכותי ועמוק בחלל בית הדין בפליטת מילה
יחידה, אשר ענתה על כל שלושת השאלות גם יחד: "נקמה".
השופט בר קפא במקומו. הנה ציפה לטיעון ארוך ומתמשך, למתן גרסא
מעייפת אשר בה ינסה הנאשם ללא כל ספק להציג את חפותו, לתשובה
ארוכה ומפרכת כאורך הגלות, מתפלפלת ומסולפת ומסובכת כל כך, עד
אשר יתקשה הוא עצמו להפריד את המוץ מן התבן ואת השקר מן האמת,
ותחת זאת רעם קולו של מר רופר צלול וברור מילה יחידה ותו לא,
ויותר לא דיבר.
שפתי השופט החווירו למשמע אותה מילה נוראית.
"נקמה?", חזר לבסוף על דברי הנאשם.
"נקמה, אדוני השופט", שב גרשון רופר ואמר בקול ברור, ועיניו
חדות כתער אשר קרע את בשר גופה של אשתו לגזרים.
"הסבר את עצמך", דרש השופט בר.
"ובכן, כבודו", פתח גרשון רופר ואמר, "הצגת שלוש שאלות, ולכולן
תשובה אחת ויחידה. אבל, לרדת לעומק הדברים, איאלץ לסקור בפניך
את שנות הנישואין שלי עם אשתי במשך עשרים השנים האחרונות".
"אנא עשה זאת", השיב השופט, "כולי אוזן".
לא פחות מתשעה חודשים ארך סיפורו של גרשון רופר, תשעה חודשים
בהם עלה חמש פעמים בשבוע על דוכן העדים יום אחר יום, ועליו דרש
את משנתו בבהירות וברהיטות וללא כל מאמץ, כמו היו הדברים
חרוטים בדיו על גבי דף נייר אשר החזיק בידו, וממנו הקריא לפני
השופט.
"את ריקי פגשתי לפני עשרים שנה בבית קפה על הטיילת בהרצליה.
היא ישבה ליד השולחן וקראה עיתון, ואני ניגשתי אליה והתחלתי
לשוחח איתה. מהרגע הראשון היא תפסה את תשומת הלב שלי, כי היה
בה מין משהו מיוחד שלא הצלחתי לפענח אף פעם, מעין זיק אלוהות
שגרם לה לבלוט בשטח מעל כולם. גם בתוך אולם מלא עד אפס מקום
היא הייתה בולטת, כאילו איזו הילה הקיפה אותה". גרשון רופר עצר
לרגע, הטיב את משקפיו על חוטמו השמנמן, ושב לדבר בקול צלול.
"לא האמנתי שיש לי איזה שהוא סיכוי איתה, אבל הייתי חייב
לנסות. היא הייתה האישה הכי מיוחדת שראיתי בחיי, והיא הייתה
חייבת להיות שלי".
בקולו הבוטח הוסיף גרשון רופר לתאר את אשתו, כאשר חזה בה
לראשונה באותו בית קפה בהרצליה, והוסיף וסיפר כיצד עלה בידו
לשכנעה להתלוות אליו אל מועדון הקולוסאום שבכיכר אתרים, וכיצד
הוסיפו להיפגש עד אשר נעתרה לבסוף "לצאת איתו קבוע", לתדהמתו.

פראית וחושנית הייתה ריקי, שחורת שיער ושחורת עיניים, ובמבטה
ניצתה להבה שלוחת רסן אשר האיצה את דופק ליבו וגרמה לו ליפול
ברשתה למן הרגעים הראשונים. עוד בפעם הראשונה בה אחז בה
במותניה על רחבת ה'קולוסיאום', הדגיש גרשון רופר במשפטו, גמר
בליבו אומר לשאת אותה לאישה. והחלטה זו הייתה תמיד שרירה
וקיימת, אף כאשר הרעידה את ליבו לראשונה וגרמה לשמיים ליפול
ולהתנפץ על ראשו.
היה זה לא יותר מחודש לאחר שהחלו לצאת, בשעה שטיילו לבדם על
חוף ימה של תל אביב. תחת קרני החמה המבעירה את לשונות הגלים
ברקו עיניה, ושיערה התנופף ברוח הערב, וכל כולה לבשה את דמותה
של שמאנית המבצעת טקס פגאני.
"'למה קרצת לאישה הזאת?'", חזר גרשון רופר על המילים שאמרה לו
אשתו, באותו טון מטיח אשמה.
"'איזו אישה?'", אמרתי לה.
"האישה במועדון, המארחת".
"'לא קרצתי לה'", אמרתי, "והתפלאתי כל כך, כי אפילו לא ידעתי
על מה היא מדברת".
"היא חייכה אלי חיוך מלא האשמה, כאילו אומרת לי - 'אל תזיין לי
את המוח'. אחר כך המשכנו ללכת בשתיקה, אבל האווירה השתנתה
והרומנטיקה נעלמה באוויר, ורק מתח נשאר בינינו".
"'למה קרצת לה?', היא שאלה שוב בתקיפות. ואני עניתי, 'בחיי שלא
קרצתי לאף אישה'".
"'הו, בחייך גרשון, אני לא מטומטמת!'".
"משם התחילו העניינים להתדרדר. כבוד השופט, אני עומד כאן על
דוכן הנאשמים וחוזר על המילים שאמרתי לפני עשרים שנה. ייקח
אותי אלוהים אם אני משקר כשאני אומר שלא קרצתי לאישה ההיא,
באותו מועדון, ושרק ריקי הייתה לי בראש. אבל כמו שאני מואשם
עכשיו, ככה הרגשתי באותו הערב על שפת הים, כאילו אני עומד על
הדוכן והאצבע המאשימה מופנית כלפיי, ועלי להוכיח את חפותי
לפניה".
"ריקי לא התרצתה, ולא משנה כמה הסברתי שמצמצתי בדיוק ברגע שבו
הסתכלה עלי, ולא משנה כמה שבתי והסברתי שמצמוץ היא פעולה
טבעית, שאדם ממצמץ בערך עשר פעמים בדקה, ושגם היא, אם היא תשים
לב לפעמים, ממצמצת".
"חזרנו הביתה כועסים ורוטנים, אני, כי הרגשתי כאילו איזו יד
באה משום מקום ולקחה לי את הרגע הרומנטי ואת האישה שאהבתי,
ובמקומה הניחה מפלצת מטורפת שהאשימה אותי בדברים חסרי שחר,
והיא, בגלל ש'קרצתי'".
"אבל העניין לא נגמר בזה. גם אחרי שלושה ימים, כאשר כבר שבו
העניינים למסלולם והשלמנו, היא הוסיפה להתנהג בחוסר הגיון
בולט. מאותו היום שבו הלכנו על שפת הים, כאילו משהו השתנה
בריקי, והיא הפכה להיות חשדנית וכועסת, ולפעמים היתה מתחילה
להאשים אותי בדברים שלא עשיתי, ממש בלי שום סיבה".
"מדוע לא נפרדת ממנה?", שאל השופט בר.
"אהבתי אותה, כבודו", אמר גרשון רופר באותה פשטות שבה הגה את
המילה 'נקמה'. "והאמנתי שהכול יכול לחזור ולהיות טוב כמו שהיה
בהתחלה. האמנתי שעם הזמן זה יחלוף, שנכיר אחד את השני טוב
יותר, שהיא תדע שהלב שלי נמצא רק איתה ושאין לה שום סיבה
לחשוש. אבל זה לא קרה".
"בכל מקרה", הוסיף ואמר, "לא הייתי רוצה ליצור את הרושם כאילו
לא היו לנו זמנים טובים. חיי עם ריקי היו תמיד כמו עשויים
טלאים-טלאים מחוברים יחדיו, ימים של אושר צרוף מלווה בנשיקות
זוהרות ומבטים נוגים על מרפסות שהשקיפו על נופים ירוקים, וימים
שחורים וסגריריים בהם הייתי מצטנף תחת קולה המכה ועיניה
השורפות בזמן שהטיחה בי האשמות שווא".
"ולמרות כל זאת", הוסיף גרשון רופר והדגיש, "בחרתי לשאת אותה
לאישה".
השופט בר הביט בו ממרום שבטו על הבמה המוגבהת. "זה הכול
להיום", אמר להיום. "בית הדין יתכנס שוב מחר להמשך מתן
העדות".
למחרת שב ועלה גרשון רופר על דוכן העדים, וללא כל מאמץ, כמו
ממשיך את סיפורו מן המקום בו הופסק, פתח ואמר:
"מאותו היום שבו נדמה היה לה שקרצתי לאישה ההיא ב'קולוסיאום',
ריקי השתנתה. השינוי שלה לא היה הדרגתי בכלל, אלא פתאומי וחד,
והיא התחילה לראות בי סכנה מהלכת, כאילו בכל רגע אני עלול
להתחיל עם מישהי, או לנסות לעשות כל מיני דברים בלי שתשים לב.
במעמקי ליבה, אני לא יודע אם ריקי באמת האמינה בכל הדברים
האלו, מפני שהיא ידעה שאני אוהב אותה, אבל מצד שני היא התחילה
להתייחס אלי כחשוד תמידי, שקרן, או לפחות שקרן בפוטנציה שצריך
להיזהר ולהישמר ממנו מכל משמר, ולשים עליו עין כדי שלא יצליח
לחמוק ולעשות דברים שלא יעשו מאחורי הגב שלה".
"אני שב ואומר, כבודו, שחיי עם ריקי לא נשאו אך ורק אופי כזה,
ושהיו לנו ימים יפים, הזמנים הטובים ביותר בחיי. אבל הימים
האלו היו שזורים בענני סערה שחורים ובענני ערפל אפורים של חוסר
וודאות, ואני אף פעם לא יכולתי לנוח על זרי הדפנה וליהנות
מהיופי שבינינו. חייתי בפחד תמידי, כי בכל רגע היה יכול לפרוץ
ריב, ואיזו האשמה חדשה הייתה יכולה לצוץ מאי שם".
"ביום של החתונה שלנו! ביום של החתונה שלנו, אדוני השופט, אחרי
שניפצתי כבר את הכוס בלב רועד, והלב שלי רעד לא בגלל שנכנסתי
לברית הנישואין, כמו שרועד ליבו של כל חתן טרי, אלא בגלל
שידעתי שאני מכניס את עצמי אל גוב האריות, אחרי שניפצתי כבר את
הכוס, ואחרי שרקדנו עם כל האורחים, ואחרי שכולם התפזרו ואנחנו
נסענו סוף סוף הביתה, שיכורים מאושר ומלאים תקווה לחיים
משותפים, ברגע שנסגרה הדלת מאחורי, הבחנתי במבט המטורף הזה
שהיה מלווה את הכעסים, וידעתי שמלחמה חדשה עומדת להתחולל".
"'ראיתי איך שהחזקת אותה צמוד', היא אמרה לי, עוד לפני שהספקתי
להוריד נעליים. ואני, בראש סחרחר מיין התיישבתי על הכורסא
והחזקתי את הראש בשתי ידיים. חיכיתי למהלומה שתבוא".
"'את מי?", שאלתי, והייתי כבר כל כך עייף מהחשדנות שלה. רציתי
רק שהריב הזה יבוא כבר ויחלוף, שנוכל ללכת לישון. על ליל
כלולות שיתקיים כמהלכו כבר לא היה לדבר".
"'את נועה'".
"נועה היא הבת דודה שלי, כבודו", אמר גרשון רופר וחיכך את ידו
בסנטרו. "הבת דודה שלי!"
"וזה גם מה שאמרתי לה, אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע".
"'אז מה?', היא אמרה. 'ביהדות מותר להתחתן עם הבת דודה! אתה
מצטער שהתחתנת איתי ולא איתה? היית רוצה להתחתן עם נועה,
נכון?'"
"הסתכלתי עליה ולא עניתי אפילו. על שאלה כזאת לא הגיע לה שאכבד
אותה בתשובה. חלצתי את הנעליים וקמתי מהספה. "אני הולך לישון",
אמרתי. נכנסתי למיטה וכיביתי את האור, ובחושך ניסיתי לעצום
עיניים ולהירדם, אבל למרות שהייתי הרוג מעייפות לא הצלחתי
לישון. שמעתי את ריקי מזיזה כל מיני דברים במטבח, מניחה כוסות
על השיש ופותחת וסוגרת את המקרר. ממש לפני שנרדמתי, קיללתי את
עצמי שהכנסתי ראש בריא למיטה חולה".
גרשון רופר עצר לרגע את שצף דיבורו והיטיב את אחיזתו בדוכן,
כמו נאחז בו כחבל הצלה אשר ימשוך אותו מן התופת, וגופו, אשר
הלך ושקע, הלך והתנמך ככך שדיבר וסיפר וחווה שוב את קורות אותו
הלילה, היה כפוף ורפוי, אך עיניו ברקו תחת זגוגיות משקפיו.
לאחר רגעים ארוכים שב ודיבר.
"באמצע הלילה, כבודו, ריקי הסתובבה אלי ולחשה לי באוזן: 'למה
החזקת אותה כל כך צמוד?'"
הוא נאנח. פניו היו לבנים ושפתיו רעדו. נדמה כי עוד רגע
וייכשלו רגליו, והשופט בר ציווה להגיש למר רופר כוס מים ולצאת
להפסקה בת רבע שעה בכדי לאפשר לנאשם להתאושש. הוא עצמו היה
טרוד מן הסיפור שבפי גרשון רופר, ובזמן שניצל את ההפסקה ופנה
אל חדר הנוחיות והטיל את מימיו, הרהר בדברים אשר הושמעו מעל
הדוכן. היה זה היום השני בלבד לעדותו של הנאשם, וכבר השפיע
סיפורו שלו על עצמו כדי כך שנדמה כי עוד רגע ויתעלף, וכיצד
ייראה מתן העדות בהמשך? היה לו ברור, לשופט בר, כי עוד דרך
ארוכה יש לעדותו של מר רופר, ובזמן שסיפור קורותיו עם אשתו עד
לרגע בו נישאו ארך יומיים בלבד, יארך סיפור חיי נישואיהם זמן
רב למדי, אשר, אם לשפוט לפי חומרת מצבו של מר רופר ברגעים אלו
ממש, ישפיע רבות עוד יותר על מצב בריאותו.
"האם אתה מסוגל להמשיך?", שאל את מר רופר בהתכנסות המחודשת.
"כן כבודו", ענה הנאשם.
"אם כך, ארצה להציג לפניך שאלה", אמר השופט. "במשך שנתיים
האזנו לעדויות רבות אין ספור, של חבריך, קרוביך, ידידיך, של
מכריך, של קולגות או חברים לעבודה, של ידידים מעברך הצבאי,
ועוד ועוד", אמר השופט, "ורק דברים טובים שמענו, זה נכון, גם
עליך, גם על אשתך זיכרונה לברכה, וגם על מערכת היחסים ביניכם.
אבל לא שמענו ולו עדות אחת שנגעה בדברים שסיפרת עד לרגע זה.
ההיפך הוא הנכון, מר רופר, כל העדים אשר עלו על הדוכן, כולם
כאיש אחד הסכימו בפה מלא כי בינך לבין גברת רופר שררה מערכת
יחסים נפלאה ומלאת חום, אשר לא תסולא בפז, ומבין כל העדים לא
נמצא ולו אחד אשר גרסתו הייתה כשלך, ולא היה ולו עד אחד אשר
הצליח להבין את סופה המר של מערכת היחסים הזו. ואני תוהה - ",
אמר השופט בר והביט ממושכות במר רופר הניצב למולו, "- האם
השקרים נובעים מפיך, או שמא שיקרו כל העדים כולם במצח נחושה?"
חיוך קטן טיפס ועלה על שפתיו של מר רופר, אשר לגם שוב מכוס
המים שבידו, אך עיניו מלאו עצב, ומצחו היה חרוש קמטים.
"אף אחד מהעדים לא שיקר", אמר.
"אם כך", גרס השופט, "משמעות הדבר היא כי השקר טמון בין
דבריך!"
"לא, כבודו", אמר הנאשם. "משום שאדם לא יכול לשקר לגבי דבר
שהוא אינו יודע".
"וכיצד ייתכן כי מבין מאתיים שלושים וארבעה עדים לא נמצא ולו
אחד שידע את אשר התרחש?"
"בכדי לענות על השאלה הזו, כבודו", אמר גרשון רופר, "איאלץ
להקדים ולומר מספר דברים".
"בבקשה, הבמה כולה שלך", ענה השופט, "ואני מאזין".
"עד עכשיו סיפרתי על החשדנות של ריקי, שהלכה והתעצמה ככל שהזמן
נמשך", אמר הנאשם. "אם החשדנות שלה היתה נוגעת אך ורק ליחסים
שלי עם נשים אחרות, עוד הייתי מסוגל להשלים עם זה. נשים הן
לרוב קנאיות, והקנאה מביאה אותן לפעמים עד לידי שיגעון או
טירוף, ואני ייחסתי את החשדנות שלה פשוט להיותה קנאית. אבל אצל
ריקי, הדברים לא נגמרו שם".
גרשון רופר נאנח עמוקות, וניכר עליו כי כל כך צר היה לו על כי
מערכת היחסים שלו עם אשתו לא צלחה. "מה שהתחיל על חוף הים של
תל אביב באותו ערב ונבע מקנאה אולי, הביא את ריקי, כמו שאמרתי,
להאמין שאני עושה דברים מאחורי הגב שלה, שקרן מניפולטיבי,
שמנסה להסתיר את הדברים שהוא עושה כדי שהיא לא תשים לב. ברגע
שהיא האמינה בזה באמת, לא היה גבול לדברים שהייתה מסוגלת
לחשוב. כמו שאמרתי, אם היא הייתה חושבת שאני רק מנהל רומנים או
רוצה לנהל רומנים עם נשים אחרות, עוד הייתי מסוגל לקבל את זה.
אבל לצערי, זאת הייתה רק ההתחלה".
"למה הכוונה?"
"עם הזמן כבר לא עניתי לה יותר לשאלות שהיא שאלה אותי. הייתי
כבר כל כך עייף מלענות לשאלות האלו כל הזמן, שהרגישו כמו חקירה
צולבת שנמשכה עשרים וארבע שעות ביממה, ופשוט הייתי מסתכל עליה
במבט עייף. כשעוד הייתי עונה ונגרר אחריה לשיחות המתישות האלו,
העניינים היו מגיעים לידי הסדר בסופו של דבר. היינו רבים, ואחר
כך הייתי עונה על כל השאלות שלה שוב ושוב, ובסוף היא הייתה
מתרצה. אבל אז, כשכבר נגמר לי הכוח ולא עניתי יותר לשאלות,
הריבים פשוט לא היו מגיעים לכלל סיום, והחשדות היו נערמים זה
על גבי זה. אני הייתי מדוכא רוב הזמן, ובכלל לא התחשק לי לדבר
איתה על שום דבר יותר, גם מפני שלא רציתי כבר לשתף אותה בשום
דבר שקרה לי, וגם כי כשכבר כן שיתפתי, היא הייתה מסוגלת למצוא
איזו נקודה לחשוד בה בסיפור שלי, ושוב הכול היה מתחיל מההתחלה,
ומה שאני רציתי לספר לה כבר לא היה רלוונטי".
"יום אחד, בערך חודשיים אחרי שהתחתנו, במקום לחזור הביתה אחרי
העבודה, נפגשתי עם חבר שלא ראיתי הרבה זמן. החודשיים האלו בהם
הייתי נשוי לריקי התישו אותי מאוד, וכשהייתי חוזר הביתה
מהעבודה, הבית היה המקום האחרון בו יכולתי לנוח ולמצוא את
השלווה שלי, למלא מצברים. באותו היום נפגשתי עם החבר ההוא,
ומהעבודה המשכנו לבית קפה".
"מה שמו של אותו חבר?", שאל השופט.
"ראובן אשכנזי"
"כן", עלעל השופט בניירות שלפניו, "מר אשכנזי, שגם עדותו נשמעה
בבית הדין ונרשמה לפני, אך פסח על הדברים האלו, שאתה משמיע
כאן".
"כן, כבודו", אמר גרשון רופר. "ראובן אשכנזי לא דיבר על הדברים
האלו בעדות שנתן מפני שלא ידע לגביהם".
"המשך".
נפגשתי עם מר אשכנזי בבית הקפה, והוא ראה שאני מותש וחסר חדוות
חיים. הוא שאל אותי למצבי, אבל לא סיפרתי לו כלום. אמרתי שאני
עייף מהעבודה, שיש עודף משמרות בבית החולים, שבלילה הקודם
זומנתי ליילד פציינטית במצב חירום, דברים כאלו. אני לא יודע
למה לא סיפרתי לו מה באמת מתרחש בחיי, אולי מפני שרציתי לשמור
על כבודה של אשתי, אולי בגלל שלא רציתי שיסתכל עלי כמו סמרטוט,
שאני נותן לה להתנהג אלי ככה ולא עושה שום דבר בנידון. אבל אני
לא חושב שאלו היו הסיבות האמיתיות שבגללן לא סיפרתי לראובן מה
קורה. אני חושב שמשהו בתוכי זעק שצריך להיזהר כאן, שאיזו נורת
אזהרה הבהבה לי בראש".
"ובאמת, כשחזרתי הביתה, ריקי שאלה אותי איך היה עם ראובן, וכבר
כשהמילים 'היה בסדר' יצאו לי מהפה, היא שאלה: 'דיברת איתו עלי,
נכון?'"
שמעון רופר מחה את הזיעה מעל למצחו העגלגל. "'לא דיברתי איתו
עלייך', עניתי לה. וכל כך שמחתי בלב שבאמת לא דיברתי איתו. אתה
מבין, כבוד השופט, בשעה שאדם אומר את האמת, אי אפשר לתפוס אותו
על שקר. ואני, בשלב הזה של מערכת היחסים שלי עם ריקי, אז קבעתי
לי כבר חוק, לומר לה תמיד אך ורק את האמת. אם גם ככה היא בטוחה
שאני משקר, לא אתן לה לעולם לתפוס אותי בשקר, ואת זה עשיתי על
ידי אמירת דברי אמת בלבד".
"מה שמצחיק", גיחך גרשון רופר בקול צרוד, "הוא שכשמישהו בטוח
שאתה משקר כל הזמן, אין באמת משמעות לשאלה אם אתה משקר או לא.
מבחינת אותו אדם אתה משקר תמיד, ובאותה מידה יכולת לומר את
האמת או את השקר. מה שאירוני עוד יותר הוא, כבודו, שהחשדנות
הזו היא היא שמובילה הרבה פעמים לשקרים קטנים בסופו של דבר. אם
אשתי הייתה שואלת אותי מה עשיתי ועל מה דיברתי עם חבר, הייתי
מסנן את התשובה שלי ומוסר לה רק חצאי אמיתות, רק את החצאים
שהייתה רוצה לשמוע. בין כה וכה היא לא הייתה מאמינה לי או
שהייתה חושדת, או שהיה מתפתח ויכוח או ריב או איזו שיחה
אינסופית. ואני, שאף פעם לא שיקרתי בחיי לפני שפגשתי את ריקי,
התחלתי לשקר לה דווקא מפני שהייתה בטוחה שאני משקר כל הזמן".
"אבל אני סוטה מהנושא ומן השאלה שהצבת לפני, כבודו".
"לא סיפרתי לראובן אשכנזי על חיי הנישואין המייסרים שלי
כשפגשתי אותו, וכשהגעתי הביתה הודיתי לאלוהים ששמר על הפה שלי
סגור. כיוון שהייתי מרוחק מאוד בזמן שקדם לפגישה שלי עם ראובן
ורוב הזמן לא דיברתי עם ריקי והייתי מאוד מדוכדך, היא הייתה
בטוחה שסיפרתי לו שרע לי איתה, ששפכתי את הלב על הריבים שלנו,
שהצגתי אותה לפניו כשטן בכבודו ובעצמו. לומר את האמת, כבודו,
לא אמרתי מילה לראובן אשכנזי או לאף אחד אחר לגבי ריקי, אבל אם
הייתי עושה כן - הייתי אומר דברים הרבה יותר גרועים ממה שהיא
תיארה לעצמה".
"דבר אחד בטוח, אדוני השופט, וזה שהמקרה הזה שימש לי כתמרור
עצור, והורה לי לא לדבר עליה אף פעם מאחורי הגב. ידעתי שאם היא
עושה לי את המוות בגלל חשדות בלבד, היא באמת ובתמים תוציא לי
את הנשמה אם אכן תתפוס אותי עושה משהו".
"ריקי הייתה מטורפת, כבודו, ואני לא מתבייש לומר זאת כעת בפה
מלא. החשדנות שלה גברה מיום ליום, עד שהגיעה לשלב בו הייתה
בודקת את המיילים שלי כשלא הייתי בבית, ואת הודעות הטקסט
שכתבתי או שקיבלתי כשישנתי או כשהייתי בשירותים. לא אחת היא
צלצלה אלי למשרד באמצע יום עמוס והתחילה לצעוק עלי מבעד
לשפופרת שמצאה אי מייל שכתבתי לחבר, שבו אני רומז על מצב
היחסים בינינו".
גרשון רופר הצטחק. "מעולם לא עשיתי את זה, אבל בכל פעם שהיא
עקבה אחרי והתלוננה שעשיתי כך, הודיתי לאלוהים שאני יודע לשמור
על הפה שלי. אתה שואל מדוע אף אחד מבין מאתיים שלושים וארבעת
העדים שעלו על הדוכן לא נמצא ולו אחד שמסר את הפרטים האלו,
כבודו?", שאל גרשון רופר והביט היישר אל עיניו הכחולות של
השופט בר. "לא היה ולו עד אחד שדיבר על כך, מפני שאני מעולם לא
סיפרתי לאיש את הדברים הללו. זאת הפעם הראשונה בה אני זועק את
הדברים שלחשתי במשך לילות כה רבים אל תוך הכרית, כשריקי ישנה
ואף אחד לא יכול היה לשמוע, ואני מודה לאל על ההזדמנות הזאת
כעת, להשמיע את גרסתי! חייתי בדממה כל השנים, כמו ארנב במחילה,
ורק שתקתי ובלעתי את הצפרדעים שהיא האכילה אותי, והתייסרתי
בדממה שנמשכה עשרים שנים רצופות!"
קצף שצף מפיו הרועד של מר רופר הנסער, ודממה השתררה באולם כאשר
נעלמו המילים האחרונות אל בין הסדקים שבקיר. השופט בר הביט בו
בשקט, ולא אמר דבר. מבטו נח על פני הנאשם הלוגם מלא הפה מים
ועל פרקי אצבעותיו המלבינות תחת אחיזתו הנרגשת בדוכן. "זה הכול
להיום", אמר לבסוף. "בית הדין יתכנס שוב מחר בתשע בבוקר".
במשך תשעה חודשים רצופים עלה גרשון רופר יום אחר יום על דוכן
העדים ומסר את עדותו, ויום ביומו הכריז השופט בר כי בית הדין
ישוב ויתכנס למחרת היום, לאחר שהגיע הנאשם לכדי סף דמעות
ולסערת רגשות שאותותיה ניכרו בפניו ובידיו הרועדות. אכן, מיום
ליום גדלה סערת רגשותיו של גרשון רופר, וככל שהוסיף למסור את
עדותו, נדמה היה כי לא ירחק היום בו יתמוטט מעל דוכן העדים.
מיום ליום גבתה עדותו מחיר כבד, והעייפות ניכרה בעיניו שעה ששב
וסיפר וחזה בעיני רוחו את כל הקורות אותו במשך עשרים השנים
שבהן התייסר בתוך ביתו הוא, שהיה לו לכלא ולמקום מזרה אימים.
אך יחד עם זאת, ובדרך פלא, נראה מאידך כי מיום ליום מתמלא הוא
דווקא עוז רוח וגבהת לב, וכי ההזדמנות הראשונה הזו, אשר נפלה
בחיקו, לספר סוף כל סוף את סיפורו ולפרוק את העול הכבד אשר רבץ
על ליבו משך זמן רב כל כך, ממלאת אותו כוחות מחודשים ורוח חיים
חדשה נשבה במפרשי ספינתו.
במשך תשעה חודשים הוסיף וסיפר כיצד הייתה אשתו ריקי חושדת בו
כי קרץ או חייך לאישה זו או אחרת, בדרך לעבודה ובתחנת
האוטובוסים, בעצירת רכבו במקביל לרכבה של אישה כלשהי בצומת
העמוסה, במעלית ובפארק, כיצד האשימה אותו בפלרטוט אינסופי עם
כל אישה חולפת מגיל שבע עשרה ועד גיל חמישים וחמש, כיצד הציגה
אותו כשקרן כאשר מחה על טענותיה, כפלרטטן סדרתי, כחשוד תמידי
לבגידה וכאדם שאין לסמוך עליו. במשך תשעה חודשים שב והוסיף
וסיפר ופירט כיצד הייתה מחטטת בניירותיו המסודרים בשולחן
העבודה בביתו או במכתבי הדואר האלקטרוני שבמחשבו, וכיצד הייתה
מאשימה אותו כי מחק את הראיות המרשיעות כאשר לא נמצא זכר לשיחה
מפלילה ברשומותיו, כיצד הייתה מאזינה קשב רב לשיחותיו
הטלפוניות, וכיצד הייתה קוראת את המסרונים ששלח או שקיבל, ללא
כל צורך להתנצל על החדירה לפרטיותו.
"כשהתפרצתי פעם אחת אל שטף הטענות שלה ואמרתי שבכל מקרה אני לא
מבין מה נותן לה את הזכות לבדוק את האי מיילים הפרטיים שלי",
אמר גרשון רופר יום אחד לשופט, "היא רק הביטה בי בעיניים
בוערות ואמרה: 'אל תשנה את הנושא עכשיו, ואל תעשה ממני הרעה
פה. זה אתה שכתבת את הדברים האלו לרינת, ואני רוצה לדעת עכשיו
למה כתבת לה שאתה שולח חיבוקים חמים! אל תעשה מעצמך הקורבן רק
כי זה נוח לך ובשביל להתחמק ממה שעשית!"
"רינת היא קולגה ותיקה שבדיוק ילדה באותו זמן, כבודו, ואני
מסרתי לה איחולים לבביים וחיבוקים חמים. האם פשעתי?"
"אגב לידות, גם תחום העיסוק שלי לא בדיוק הקל על החיים שלי עם
ריקי", אמר בדכדוך. "בתור גניקולוג מומחה, אני רואה עשר עד
עשרים פציינטיות ביום, ומיילד לפחות חמש עשרה נשים בחודש.
כבודו יכול לתאר לעצמו מה חשבה אשתי על היחסים שלי עם
המטופלות, בעיקר כשניסיתי תמיד להיות כמה שיותר קרוב אליהן
ולתת להן את היחס הכי חם ואישי שיכולתי".
"עם השנים, החיים עם ריקי הפכו קשים יותר ויותר. תחת עינה
הבוחנת לא יכולתי למסור את מספר הטלפון האישי שלי יותר
לפציינטיות, ועדיין המשכתי לעשות את זה, כי אני מאמין שרופא
טוב לא מסיים את תפקידו בין קירות המרפאה. כל צלצול טלפון של
שיחה נכנסת הרעיד לי את הלב, וחייתי בפחד מתמיד מפני מילה זו
או אחרת שמישהו יכול לכתוב לי במייל. אתה מבין, כבודו, את
המילים שלי הייתי יכול לברור. הייתי יכול להחליט באילו מילים
להשתמש כשאני כותב אי מייל או אס אם אס, או כשאני מדבר בטלפון.
זה כמובן גרם לי חוסר נוחות וחוסר שביעות רצון, אבל בכל זאת
יכולתי לשלוט בדברים האלו. אבל על המילים בהם השתמשו האנשים
שכתבו לי, לא יכולתי לשלוט. פעמים כל כך רבות רציתי לומר
לאנשים: "בפעם הבאה שאתה כותב לי, אל תכתוב דברים כגון 'לגבי
מה שדיברנו בפעם האחרונה'", או, "'אל תכתבי לי יותר שאת שולחת
נשיקות'". אבל לא יכולתי לבקש את זה. אסור היה לי שאף אחד יידע
על המצב שמתרחש אצלנו בבית".
זה היה טירוף מוחלט. ריקי הייתה רואה סימנים בכל דבר, מחצי
שורה משורבטת על נייר העיתון ועד לישיבות ארוכות מידי בבית
השימוש. פעם אחת, לדוגמא, היא נקשה על דלת חדר השירותים בזמן
שהייתי שם יותר מידי זמן ודרשה לדעת מה אני עושה. הייתי חולה
באותו יום, כבודו, ובקושי יכולתי לפקוח את העיניים. היה לי
קלקול קיבה שהשפיע עלי מאוד, ולא הייתה לי אנרגיה בכלל. ישבתי
על האסלה ולא הצלחתי לקום גם אחרי ארבעים דקות. הבטן שלי
התהפכה והיה לי כאב ראש מהגיהינום. וריקי, היא דפקה על הדלת
ודרשה לדעת מה אני עושה. אפילו לפתוח את הפה ולענות לה היה לי
קשה. עד כדי כך הרגשתי רע. וכשאיחרתי לענות, צעקה מעבר לדלת
שלא אחשוב יותר מידי על תשובה, ושאגיד לה את האמת. 'אתה מתכתב
שם עם מישהו באס אם אס, נכון?'"
"'לא', עניתי לה, 'אני משלשל את הנשמה שלי!', אבל זה לא הספיק
לה. היא דרשה שאפתח את הדלת, וכשסירבתי, היא פשוט חיכתה מעבר
לדלת עד שאצא, זורקת לי משפטים כגון 'אני לא מטומטמת', ו- 'אני
יודעת מה אתה עושה שם!'"
"באמצע הלילה, כבודו! כשאני חולה עם צמרמורות וחום של כמעט
ארבעים מעלות, היא מעירה אותי ודורשת לדעת למי כתבתי אס אם אס!
בבוקר היא בדקה את רשימת ההודעות הנכנסות והיוצאות, והאשימה
אותי שמחקתי את מה שכתבתי בשירותים!"
"הייתי אסיר בביתי שלי, ולא יכולתי לעשות מה שרציתי, והייתי
אסיר מחוץ לבית, כשהזרועות הארוכות של אשתי רדפו אחרי בכל
מקום. פחדתי לנשום. פחדתי לדבר. כשהיינו בקרבת אנשים, פחדתי
להביט עליהם במבט הלא נכון או לומר משהו שאתחרט עליו אחר כך,
וכך איבדתי קשר עם החברים הקרובים ביותר שלי. פחדתי ללכת לפניה
ברחוב, שלא תגיד שאני לא מחכה לה, ופחדתי ללכת אחריה, שלא תגיד
שאני מעקב אותה בכוונה. פחדתי לענות לטלפון מהר מידי, שלא תגיד
שאני עונה הכי מהר שאפשר כדי שהיא לא תגיע לטלפון, ושבכלל מחכה
לי מישהי מעבר לקו, ופחדתי לא לענות לטלפון, שלא תאשים אותי
בעצלות. פחדתי לקנות לה פרחים, שלא תגיד שאני מנסה לחפות על
משהו שעשיתי, ופחדתי לא לקנות לה, שלא תגיד שאני לא חושב עליה
אף פעם. רעדתי מהמחשבה שאשכח בטעות את יום ההולדת שלה, והדבר
האחרון שרציתי בעולם היה לחגוג לה משהו. שנאתי אותה, כבודו.
שנאתי אותה כמו שלא שנאתי אדם מימיי, ומי כמוך יודע שישנם
מאתיים שלושים וארבעה אנשים טובים שיכולים להעיד שאני לא אדם
ששונא!"
"ביום הראשון לעדותי שאלת אותי, אדוני השופט, שלוש שאלות", אמר
גרשון רופר לאחר תשעה חודשים. "שאלת מדוע רצחתי את אשתי,
מדוע רצחתי אותה בעזרת סכין המטבח, ומדוע דקרתי אותה שלושים
ושתיים פעמים רצופות. ואני עניתי, כבודו, כי עשיתי זאת מסיבה
אחת - נקמה".
"כן, כבודו, נקמה היא שהובילה אותי לרצוח את אשתי. נקמה על
עשרים שנים מבוזבזות. נקמה על לילות על גבי לילות של חוסר
שינה. נקמה על השיער שלי, שהלבין ונשר טרם עת בגלל לחץ נפשי.
נקמה על הסוכרת שחטפתי בגללה ולחץ הדם הגבוה שלי, נקמה על ימים
של חוסר שקט ועל לילות מלאי סיוטים, על חוסר אנרגיה וחוסר רצון
לחיות, נקמה על איבוד כל הקשרים עם האנשים הקרובים לי, על
איבוד היכולת להתקיים כאדם בוגר שיכול להחליט החלטות בעצמו,
שיכול לדבר עם מי שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה,
נקמה על הריאות שלי, שהשחירו מסיגריות שהתחלתי לעשן בשרשרת
כשהיא לא שמה לב, על כל הרגעים שהסתכלתי על השעון ושאלתי את
עצמי אם אני מחרבן כבר יותר מידי זמן ואולי הגיע הזמן לצאת כבר
מהשירותים, ובכלל נקמה על הכניסה לשירותים בטוענה שאני צריך
להשתמש בהם, רק כדי שיהיה לי תירוץ לברוח ממנה לרבע שעה. נקמה,
אדוני השופט! נקמה על התיוג שלי כשקרן, כשלא שיקרתי לאדם
מימיי, נקמה על חוסר הערכתה של אשתי, כשכל מי שמכיר אותי מעריך
אותי עד אין קץ, נקמה על הפלישה לפרטיות ועל החקירות הצולבות,
על המבטים החודרים והמילים הפוגעניות, על העזיבות הפתאומיות
שלה באמצע המסעדה והסצנות שהייתה עושה לי באמצע האוטובוס. נקמה
על ההשפלה! נקמה על ההשפלה שריקי רופר העבירה אותי במשך עשרים
שנים רצופות, פשוט כי הייתי טיפש מידי או חסר מזל מידי והתחלתי
איתה באותו בית קפה, בזמן שהיא קראה עיתון!"
"אז רצחתי אותה. למה? בגלל הנקמה. דקרתי אותה בסכין. למה
בסכין, כבודו? אני מניח כי פשוט ביום ההוא, שבו לא יכולתי
יותר, וברגע ההוא, היינו במטבח והיא האשימה אותי שאיחרתי לחזור
מהעבודה בערב הקודם, ודרשה לדעת עם מי הלכתי ולאן. כנראה
שהסיבה לשאלה הזאת היא פשוט שהדבר הראשון שראיתי היה סכין
המטבח שהיה על השיש, והיד שלי נשלחה אליו בלי שליטה ואחר כך
התחלתי לדקור אותה, בלי להפסיק. למה שלושים ושתיים פעמים?
מפני שפעם אחת לא מעבירה את כמות הזעם שהצטברה אצלי בלב במשך
עשרים שנים רצופות. משום ששיסוף הגרון לא מספיק בכדי להעביר את
השנאה שחשתי כלפי האישה הזאת. מפני שרציתי לוודא שהיא מתה.
מפני שרציתי לדעת בוודאות שלא אשמע עוד את הקול שלה. כדי להפטר
ממנה אחת ולתמיד, כבודו. כדי להיות חופשי!"
וגרשון רופר, כשאמר את הדברים הללו, פרש את ידיו לצדדים, וכל
גופו השמן רעד בזעם ובחימה ובטירוף, ועיניו בערו אש ועל מצחו
הקירח התגלגלו עגלי זיעה שנטפו על עפעפיו, ושפתיו הלבינו
ורעדו, לחייו העלו אודם וסומק, ואצבעותיו הקצרות נרעדו כשמחו
את הזיעה מעל שפתו העליונה, הרוטטת בזעם תחת מבטו היוקד.
"ואני רוצה להפנות שאלה אחת ויחידה אל כבודו, ששמע את סיפורי
בקשב רב, והיה האדם הראשון לו סיפרתי את הסיפור הזה מאודי,
שהיה לחורץ דיני ולאיש סודי בו בעת: האם יודע כבודו מה התחושה
שהייתה לי בלב? האם יודע כבודו כיצד זה להרגיש נרמס עוד ועוד
במשך עשרים שנה, יום אחר יום ולילה אחר לילה, האם יודע כבודו
כיצד זה מרגיש?"
גרשון רופר שאל את שאלתו, ולא דיבר עוד. שפתיו רעדו, ומבטו תלה
בשופט. והשופט בר, גם הוא הביט אל תוך עיניו המיוסרות של מר
רופר ולא השיב. ותשובה לא באה אל פיו, ואף מילה אחת ויחידה לא
חרצה את שפטי השופט, לא מפני שנעלם דום לפתע, אף לא משום שלא
ידע כיצד להשיב. את תשובתו לא נתן השופט עמנואל בר לגרשון רופר
מסיבה אחת ויחידה, אשר הייתה שמורה עימו, ואיש מלבדו לא ידע
אודותיה: מפני שאכן ידע כיצד זה מרגיש.
באותו הבוקר גזר השופט בר עשר שנות מאסר בפועל על גרשון רופר,
בנוסף לשלוש השנים בהן נערך משפטו. וכבר ביום שלאחר מכן היה
ישוב במשרדו והאזין לדברי השדרן ברדיו ולזעקותיה של אחות
הנרצחת, ומחשבותיו הפליגו אל עבר תשעת החודשים שקדמו לבוקר זה,
ואל פניו האומללות של מר רופר, שדקר את אשתו שלושים ושתיים
פעמים בכל חלקי גופה בעזרת סכין המטבח בגלל נקמה.
ובשעה שהיה ישוב גרשון פרוצקי במטבחו ולעס את פיסת הלחם, עליה
הניח ביצה ועגבנייה, עמד גרשון רופר מול חומות בית הסוהר, וחזה
בשערי הברזל הכבדים נפתחים לפניו. השמים הבריקו בתכלת מעל
לראשו, והוא הותיר אותם מאחורי גבו עת פסע אל עבר מעונו החדש.
חומות האבן הקיפו אותו מכל עבר, וגדרות התיל נצנצו באור השמש
לעברו. וגרשון רופר הביט סביבו ונשם את אוויר בית הכלא מלא
ריאותיו, ולראשונה מזה עשרים שנים, היה אדם חופשי.