שמעתי את הפעמון מצלצל מראש המגדל הגבוה. ידעתי שאחו מתחרש עוד
קצת. תמיד אחו היה מצלצל בפעמון כשמישהו מת. נכנסתי לבקתת החמר
לקחת סיגר דק מהשידה. פתחתי את חלון השלבים והבטתי החוצה אל
השממה המשובצת כמה בקתות חמר לבנות. רוח העיפה חול אל הבקתה
ואל עיניי, מצמצתי. שאפתי מהסיגריה ואיפרתי מחוץ לחלון. ילדה
קטנה הובילה סוסה עייפה וקשישה, מישהו ישב ב-צל ליד בקבוק
טקילה עם כובע רחב שוליים מכסה את עיניו. ילד נעץ שוב ושוב
סכין בתוך האדמה לתוך עיגול שסומן בעפר. הדלתות הגדולות של
הבניין הישן שפעם היה בית-תפילה היו סגורות, ובראש המגדל של
המבנה צלצל הפעמון שוב ושוב בעקשנות, בקצב איטי וקבוע. הקיץ
הראה סימנים שהוא עומד לחזור. האוויר התחמם במהירות יום אחר
יום, עכשיו נשבה רוח קלה חמה, כזו שמייבשת את הפה. הפעמון פסק
לצלצל ולאחר כמה רגעים ראיתי את אחו יוצא מדלת קטנה צדדית. הוא
ניסה לגלגל לו סיגריה והטבק עף ברוח. לבסוף הצליח ועישן כשהוא
מביט להרים הרחוקים. ראיתי אותו פונה לבית-הקברות ומחצתי את
שארית הסיגריה על אדן החלון, יצאתי לאותו הכיוון. בית-הקברות
שכן מעבר לגבעה שמאחורי בית-התפילה הנטוש. הגעתי לשם והתפלאתי
לראות שאחו אינו נמצא. בית-הקברות היה שומם. מתחת לעץ אלון
גדול שנאבק על קיומו ראיתי קבר טרי, תלולית העפר על הקבר הייתה
חומה כהה. היה נעוץ שם שלט קטן והתחלתי להתקרב כדי לקרוא את
השם. הרוח שיחקה בעלוות העלים הכבדה של עץ האלון. תחושת חוסר
שיווי-משקל חצתה את גופי כמו סכין. עצרתי רגע להתגבר על
הסחרחורת ושאפתי מעט טבק הרחה. הגעתי לקבר הטרי, השלט הקטן היה
עשוי מוט עץ ולוח דיקט, ועליו היה כתוב בגיר - "אחו שילינג.
1802-1874."