תמיד כשאני כותב, משהו משתחרר. היא שכבה-ישבה במיטה והאזינה
לרדיו ואני חיפשתי את התדר ללב שלה. הרבה מטחים סטטיים קלטתי,
הרבה רעשי רקע, לכן ויתרתי ונכנסתי למקלחת. מזג-האוויר היה
אביבי, התקלחתי במים פושרים, עשיתי נוד קטן והסרחתי את כל
המקלחת. חשבתי לשבת שם כמו נווד רחוב או קבצן, ולתת לטוש
להשליך עליי מטבעות של מים, כששמעתי את הרדיו נחלש יותר ויותר
עד ש-רק קולה נשמע. היא שרה אופרה. היא שרה אופרה כאילו היא
עומדת מול המון אדם בהיכל ענק וסגור. מרוב תדהמה השתחרר לי שתן
וזרם עם המים לחור הביוב. שמתי על עצמי מגבת ויצאתי נוטף מים
ושם היא הייתה, עומדת על השולחן עם כובע נוצות וגלימה מאולתרת,
ומנפחת את הריאות והלחיים שלה בשירה עם נקודת חן ענקית מצוירת
על לחי ימין. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, ולא ראיתי אדם
מלבדנו. ציפיתי לתגובות של שכנים, כועסים או צוחקים, אך הייתה
דממה מהדירות השכנות. היא גמרה קטע מסוים, ירדה בחינניות אדישה
אל המיטה, הסירה את הכובע וה"גלימה", שכבה במיטה ואספה את
רגליה אליה. היה ריח חריף באוויר. בדקתי שהגז סגור. מישהי שמה
כאן הרבה בושם על עצמה. היה לי קשה לפנות אליה, פתאום היא
נראתה לי אחרת, היא גם לא הביטה בי. רציתי להתנגב, היססתי,
ויצאתי מטווח ראייתה. התנגבתי, התלבשתי, וניגבתי את הרצפה. ואז
שאלתי - מה קרה? היא צחקה. היא הביטה בי קצת במבוכה וצחקה
לעצמה. ניסיתי לעשות פברוטי, היא אמרה. ניסיתי לעשות פברוטי כי
מתחשק לי ספגטי.