[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עצב פנימי
/
אני רוצה

משהו שם מת אצלי מאז גיל 16.
פעם הייתי שמחה ואופטימית.
אני מרגישה שבא לי לחיות רק מתוך הסקרנות לגלות שבעוד כמה שנים
טובות, אתה תתחרט.
אתה תצטער על זה שלא ניצלת את התקופה הזאת, להיכנס לתוך הלב
שלי, כשאני חוזרת ומתוודה שהנה אני מפנה לך מקום. כולי שלך.
אתה דוחה אותי על הסף.
גורם לי מבלי להתכוון, להתחנן לחום, נשיקה, שלוש מילים
פשוטות.
אני לא נוצרתי מהחומר הזה... אני קשוחה. אף אחד לא נכנס כזה
עמוק כי אני פשוט וויתרתי.
החיים אוכלים אותי בלי לתבל בכלל.
אין טעם. פשוט אין טעם.
אני כל כך מנסה לא להאמין לכל מה שאני רואה... תמונות של אנשים
מחוייכים, סטטוסים חדשים, ציפיות, תקוות... הכל מייאש.
ועוד אמרתי לך לירות בי אם אי פעם אגיד שאני מאושרת.
אני אפילו לא מתקרבת לזה... לא מתקרבת..
אני רוצה לשכוח אותך, ולחשוב עליך בתור חוויה נעימה ששייכת
לתקופה מסויימת.
אני רוצה לא לקנא כשכל אחד ואחת מכם יהיו בזוגיות חדשה.
אני מהאנשים של הלבד.
יותר כיף לי ככה, שיש חברה סביבי, או כל פעם לשבת פנים מול
פנים עם אדם אחר... אבל זוגיות לא באה בחשבון. אני רק אהיה
אומללה מזה... עם אלף ביקורות, הרבה אי-הבנות...
אני סתם נשענת עליך, אתה לא באמת שם בשבילי.
אני רוצה שמישהו יביא לי פרחים, או פרח.
שיבין בעיניי מתי זה דמעות של לדבר ומתי זה דמעות שרק דורשות
חיבוק.
שיתקשר לשאול לשלומי,
שיידע שגם אם נכנסתי לתוך שיחת נפש כאובה, אני אסיים אותה
בחיוך או באמירת משהו מצחיק, כי ככה אני.
אני רוצה שתיגע לי בכתף כשאתה קם להביא משהו,
ושלא תחשוב שזה כזה פינוק לקרב אליי את נעלי הבית כשאני לא
רוצה שכף הרגל תיגע ברצפה.
אל תזניח אותי.
חברות טובה מטפחים בדיבורים ובמעשים.
תפסיקו לשלוח אליי ידיים... הנה אני שוב מוצאת את עצמי מתחננת,
אולי הבכי יחנוק אותי, ייתן לי הרגשה ששווה להילחם על החיים
שלי.
אולי אין אף אחד... כי עדיין לא גיבשתי את עצמי. אבל יש לי
הרגשה שזה הולך לקרות עוד הרבה זמן. ואולי חלק ממני זה זה שאני
עדיין לא יודעת מי אני. זה משתנה בסיטואציות. כמו שיש אנשים
שהשגרה שלהם היא שאין שגרה. כל יום עושים משהו אחר לא מתוכנן.
אני לא אטומה, אבל אני סוגרת את המקום שלי בלב. המשרה לא
מאויישת, היא פשוט סגורה למועמדים.
אני לא שואלת יותר, אני פשוט אדרוש, אקח, אעשה. אני במרכז.
שינוי חיצוני, לגור לבד, לאמץ חיה, לעבוד עד החשיכה, להשקיע,
להתקשר, לחייך, לטייל, מוזיקה.
אני לא צריכה גבר.
אם אתה לא יודע לעטוף אותי, להכיל אותי... למה שאתמסר אליך?
ניסיתי לפעול הפוך.
קודם להתמסר, ואולי זה יפתח בך רגש. אבל לא..אני מטר ממך ואתה
לא באמת רואה אותי. אין שום הערכה, שום רגש.
לאן הרגש נעלם ?
משהו מת אצלי מאז גיל העשרה שלי. כבר כמה שנים... מרגישה
שמעבירה את הזמן, בצורה נורמלית כמו כולם, עושה מה שצריך, מה
שמצפים. הכל נורמלי.
בגרויות, צבא, טיול, מועדפת, מילואים, לימודים, דייטים, סדרות,
מחשבות שמהולות בפחד לעיתים.. פחד ממוות, מהזיקנה, מלחטוף
פגיעה מוחית ולאבד את הזיכרון של כל מה שיצרת עד עכשיו.
להצטמרר מכתבות על אונס, לעטות פני קשוחה ולעסוק בזה, בזמן
שהרגישות והבכי עולות על כל המחשבות הרציונאליות, כמו גל
צונאמי.
אני רוצה להפסיק להשוות לאחרים, ולהתמקד בכאב שלי.
כבר תפסתי, לאף אחד לא באמת אכפת. אף אחד לא באמת יהיה שם בכאב
הכי עמוק שלי, גם אם אעמוד לבדי על הגג.
אני צריכה להיות חזקה כי אני היחידה שאהיה שם בשבילי.
זה האופי שלי. לא משנה באיזה מקום אהיה בעולם.
אני יכולה למנות את הדברים שיעשו אותי שלווה, מאושרת.
הלוואיי וגם מישהו קרוב יוכל להצביע עליהם.
אבל אין.
אני מקבלת את זה, ובעוד כמה שנים לא אצטרך אפילו להזכיר לעצמי
שזה המצב ועליי לקבל זאת.
כמו מנטרה אחזור על זה.
לבד זה טוב. לבד זה טוב. לבד זה הכי טוב.
אם לא מעזים לא מתקדמים.
אז הנה אני אומרת להתראות לעבודה, להתראות לאדם שחשבתי שאפשר
לסמוך עליו, להתראות לחברה שיש לה עוד חברות הכי טובות חוץ
ממני, להתראות להורים, להתראות לפחד שלא מאפשר לי לקום לארוז
ולטייל לבד.
תתכונני לחיים של לבד.
תלכי עם כובע או קצת איפור לשם שינוי, את יודעת... משהו שיסתיר
אותך, את המראה התמים שלך כדי שלא ינצלו אותך.
דרכת עליי, גם אם לא התכוונת. כמו שלכולנו בטוח יצא לדרוך על
נמלים.
אני כבר לא ילדה, ואני מנסה להגיע אל התחתית כדי שמשם אוכל רק
לצמוח.
אז תנו לי להגיע לשם. זה סוף סוף משהו שאני יכולה להגיד עליו
שאני רוצה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה המשותף
לאספירין
וויאגרה?

את שניהם לוקחים
לפני

מה השונה?

מי שלוקח...


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/2/13 23:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עצב פנימי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה