ב.

אני פותח את החלון ושומע קרכצים של שירה נצלית על האספלט,
אז אני שולף את חלפי מתחת לרגל השולחן
ומניח אותו מעליו.
על השולחן-המתנדנד-עכשיו
מדפדפות מילים מנוקדות שאני כבר לא יודע לקרוא.
המונח הספרותי היחידי
שאני מצליח לשלוף ממגירות המוח הוא אפיטף.
בחנות יד שנייה של ספרים
רווק-דירה-מחולקת קורא בקול בשקט את שירו שבור השורות
הריקות כמו הכיסאות ומעט המשוררים שיקריאו מחר
(אולי בעוד חמישים שנה יקללו אותם תלמידי תיכון).
כבר אין בינינו אפילו זוהר ארגוב.
היתושים נכנסים ואני סוגר את החלון.