אילו יכולתי לטייל במסיכה ברחובות
להביט אך לא להיות מובטת,
אילו יכולתי להיות שמחה.

בכל פעם אני קצת יותר מבינה,
נשארתי בכיסוי וערימת בשר
כבר לא מביטים
רק בוהים ולא מחפשים
לשמוע דעה, או שורה
גם לא שלום חפוז.

דווקא עתה באין אהבה
החברים אינם ואני אינני,
והבשר מתגלגל ומשתפל.

עד כי לילה אחד תהיתי
אם בתלייה או טביעה
אך הימים עברו
ונותרתי עצובה
והפסקתי ללכת
או לחפש
פשוט שכבתי, מובסת
מבלי יכולת לזהות פרצופים או מחוות.

הייתי בת סוף העשרים
ואימי כיסתה וכיבתה את האור,
שאלה מתי אתעורר?
מתי אתעורר?