"אני אוהבת אבנים שנראות כמו הגלקסיה, כמו לילה זרוע כוכבים".
היא אמרה כל כך בשקט, שאם לא היית מקשיב קרוב קרוב, היית
מפספס. המחשבה הראשונה שעברה במוחך הייתה שאתה חייב למצוא
תליון עם אבן כזו, כמו שהיא מדברת עליה, חייב למצוא דרך לשמח
אותה, לגרום לה לחייך. המחשבה הבאה שלך הייתה איך כל כך מעט
אנשים רואים את העולם כמוה, בתיאורים כאלה שנשמעים כאילו היא
מקריאה אותם מתוך ספר.
לילה, אתם על גבעה בחוף הים, יושבים צמוד צמוד אחד לשני. אתם
לא מכירים הרבה זמן, אבל זה מרגיש כמו שנים. אחרי שהיא אמרה את
המשפט הזה, ניסית לחשוב מה תוכל לענות לה וכל מה שהצלחת לחשוב
עליו היה "ואני אוהב אותך, כל כך אוהב אותך שאני לא רוצה
שתעזבי לעולם." אבל לא אמרת. במקום זה תפסת לה את היד ככה
שהאצבעות שלכם ישתלבו והיא בתגובה הידקה חזק את אצבעותיה על כף
ידך. צמרמורת עברה לך בכל הגוף, קיווית שגם בשלה.
היא הרימה את ראשה אל השמיים ואמרה "כדאי שנלך, עוד מעט יירד
גשם." וכאילו השמיים רצו לענות לה, פתאום נשמע רעם חזק. היא
התרוממה מהאדמה הלחה מבלי לשחרר את האחיזה ביד שלך ומשכה אותך
אחריה. בדרך למטה, בין הסלעים, היא הסתובבה בפתאומיות, תפסה
אותך בעורף ונשקה לך ארוכות. הנשיקות שלה יכלו לגרום לך
להתעלף. תמיד אחרי הנשיקה הסוערת הזאת שלה, הכל היה מסתובב
סביבך, הרגשת שאתה מרחף, שבא לך להרפות את כל השרירים ואת
העמידה שלך ופשוט לרחף. אף אחת מעולם לא נתנה לך נשיקה כזאת.
באותה פתאומיות שבה היא תפסה אותך, כך גם ניתקה את שפתיה
משפתיך והמשיכה לגרור אותך אחריה. הגעתם לאוטו הכסוף שלך, כמעט
ולא ראיתם אותו בחושך הכבד. נכנסת למושב הנהג והיא לצידך.
בדיוק כשהתנעת החל לרדת גשם. תחילה טיפות קטנות ועדינות שלאט
לאט התעצמו לטיפות שמנמנות ומרעישות ששטפו את הכביש וגרמו לו
להבריק כמו מראה כהה.
רוב הדרך שתקתם, לא היה הרבה מה להגיד. אתה רצית להגיד לה רק
דבר אחד, אבל הפחד גבר עליך.
היא הדליקה את הרדיו והיה איזה שיר רך ואיטי בספרדית, שלא הבנת
את המילים אבל בדרך כלשהי ידעת בדיוק על מה הסולן שר. שוב
הצמרמורת הזאת חזרה לתקוף אותך. לא נשמע כלום חוץ מרעש הגשם
מתדפק על האוטו, המגבים מעיפים את המים מהחלון והשיר הרך ברקע,
מלווה את כל הצלילים האלו בתיאום מושלם.
הגעת לרחוב של הבית שלה, האטת ועצרת קרוב לבניין. פנסי הרחוב
לא עבדו והרחוב היה נראה שונה ככה מבדרך כלל, גשום ושומם
באפלוליות הזאת, רק פנס אחד מרוחק עמעם והשרה תחושת ביטחון, או
שאולי זה משהו שמשפיע רק עליך בצורה כזאת, חשבת לעצמך, טיפת
אור רחוקה שלא מתייאשת לנוכח החורף והלילה הכבד.
ישבתם קצת בשקט, מקשיבים לשיר, או חושבים מה עוד יש להגיד. לא
יכולת להוריד את העיניים מהפנס המרוחק הזה, אבל בכל זאת הרגשת
איך העיניים שלה נחות עליך במבט העצוב הזה שלה. אולי זה היה
השיר, או הפנס, או שפשוט הבנת שזאת ההזדמנות האחרונה שלך להגיד
את זה אבל פשוט פלטת-
"אל תעזבי אותי."
היא בלעה את הרוק שלה בגסות, עטפה את עצמה בזרועותיה והמשיכה
לשתוק. כל הגוף שלך התקשה ונמתח, רק רצית שהיא תגיד משהו, כל
דבר. היא לא אמרה כלום, רק נשארה עם המבט העצוב הזה שעכשיו
נוספו לו גם רחמים. היא ליטפה את הפנים שלך, השיער שלך ואת
הצוואר שלך. היא פתחה את פיה להגיד משהו והתחרטה. לבסוף, חיבקה
אותך חיבוק קצר וחזק, כמעט כואב אפילו, ניתקה ממך במהירות,
פתחה את הדלת ורצה לעבר הבניין.
הדלת נשארה פתוחה, טיפות הגשם החלו להרטיב את המושב. הנחת עליו
את היד שלך וחום גופה עוד נשאר שם. לא הורדת את היד עד שהיא
נרטבה לגמרי. קיווית שאולי היא מסתכלת מהחלון, לראות אם אתה
עוד שם, אולי אפילו לשקול את האפשרות לרדת חזרה אליך, אבל שום
אור בדירה שלה אפילו לא נדלק.
"מה זה משנה בכלל", אמרת לעצמך, "מחר היא נוסעת, מחר היא עוזבת
אותי." ואז הציף אותך מן כעס כזה, איך נתת לעצמך להיכנס לזה,
להיקשר אליה ככה. מחר היא נוסעת ואין לדעת מתי היא תחזור.
השיר בספרדית נגמר ופתאום היה את השיר הזה, השיר שהיא כל כך
אהבה ויחד עם זאת אמרה שזה השיר הכי עצוב שנכתב. איך רק היא
רואה את העולם ככה, חשבת שוב, איך מעולם לא פגשת מישהו חוץ
ממנה שרואה את העולם ככה.
נשענת לאחור על הכיסא, הנחת את הידיים על הברכיים והקשבת לשיר
הזה, השיר הכי עצוב שנכתב, שיר שנכתב בדיוק למצבים כאלה,
לאנשים שעוזבים אותם. ישבת שם עד שהפנס המרוחק הזה נכבה סוף
סוף ויחד איתו נכבית גם אתה וגם הרדיו. באותו הרגע הפנמת שהנה,
עזבו אותך, היא באמת עזבה אותך.
בזמן שנסעת משם, ניחמה אותך העובדה שיש עוד מישהו בעולם שמרגיש
כמוך, שעזבו אותו. אחרת איך יכול להיות שמישהו כתב את השיר הכי
עצוב שנכתב מבלי שהוא הרגיש ככה?